לואי ברנדייס – הבדלי גרסאות

המוניטין שלו גם עמד לו לרועץ, שכן קמו לו אויבים מושבעים. אלו הצליחו למנוע את מינויו ליועץ לענייני [[מסחר]] בקבינט של [[וודרו וילסון]], אך לא הצליחו לשכנע את הנשיא לסור מכוונתו למנותו לשופט ב[[בית המשפט העליון של ארצות הברית]]. וילסון הודיע על המינוי ב-[[28 בינואר]] [[1916]], ולאחר דיונים סוערים אושר ב[[הסנאט של ארצות הברית|סנאט]] ב-[[1 ביוני]] ברוב של 47 נגד 22 סנאטורים. ברנדייס היה היהודי הראשון שכיהן בבית המשפט העליון.

 

 

כבר במאמר ב-[[1890]] עם שותפו סמואל וורן כתב על הזכות לפרטיות, בהקשר של [[צילום|צילומים]] ב[[עיתונות]] שהחלו להופיע באותה תקופה.{{הערה|[http://www.law.louisville.edu/library/collections/brandeis/node/225 The Right To Privacy by Samuel Warren and Louis D. Brandeis], Originally published in ''4 Harvard Law Review'' 193 (1890), University of Louisville.}} הוא התנגד נחרצות לפסיקה שאפשרה [[ציתות]] ל[[טלפון|טלפונים]] כדי להאזין למבריחי [[משקה חריף|משקאות חריפים]]. ברנדייס הזהיר שהיכולת הטכנולוגית לחדור לרשות הפרט צפויה ללכת ולגדול, ו[[פשע]] נותר פשע גם אם הוא מבוצע מטעם ה[[ממשלה]]. עם זאת היה שותף לדעת השופט הולמס שניתן [[עיקור כפוי#ארצות הברית|לעקר]] [[פיגור שכלי|מפגרים]]. אחד ממשפטיו המפורסמים, שצוטטו רבות, היה על "הזכות המוערכת ביותר בידי בני תרבות - הזכות להיעזב לנפשך", שלימים הפכה בפסיקת בית המשפט לזכות לפרטיות.