המשפט בישראל – הבדלי גרסאות

שוני נוסף בין שיטת המשפט המקובל ובין שיטת המשפט הקונטיננטלי, הוא כי ארצות המשפט המקובל נוקטות ב[[השיטה האדברסרית|שיטה האדברסרית]] בה אין לשופט כל תפקיד במציאת העובדות. השופט הוא פסיבי, ועליו להסתפק ב[[דיני הראיות|ראיות]] אותן מביאים הצדדים בפניו כבסיס להכרעתו. בניגוד לכך, במדינות המשפט הקונטיננטלי קיימת [[השיטה האינקוויזיטורית]], לפיה לשופט (הקרוי לעתיםלעיתים "[[שופט חוקר]]") חלק במציאת הראיות, ותפקיד פעיל בהרבה במהלך המשפט.

*בתי המשפט מפרשים את החקיקה. לעתיםלעיתים פרשנות זו היא קיצונית או נוגדת את לשונו המפורשת של החוק. כך, למשל, בשנים האחרונות קיבל בית המשפט העליון סדרת הלכות המחזירה את תפקידם של [[דיני היושר]] בשאלות הנוגעות למקרקעין, וזאת על אף לשונו המפורשת של סעיף 9 לחוק המקרקעין. דוגמה נוספת היא הפירוש המצמצם הניתן ליסוד ה[[קינטור]] בעבירת ה[[רצח]], אשר למעשה רוקן כמעט יסוד זה מתוכן.

לעתיםלעיתים מחוקקת הכנסת חוקים המבוססים על הסדר מקביל במשפט העברי. דוגמה לכך היא [[חוק לא תעמוד על דם רעך]], הקובע חובה פוזיטיבית להושיט עזרה לאדם המצוי במצוקה, כאשר שיטת המשפט האנגלו-אמריקנית אינה כוללת חובה כזו, ואילו המשפט העברי מחייב מתן עזרה. לחוקים אלו מעמד כשל חוקי הכנסת, פרשנותם היא על פי פרשנות הדין הכללי, ולא בשיטות הפרשנות ומקורות הפרשנות הנוהגים במשפט העברי, כך שיש לראותם יותר כדבר חקיקה "ישראלי" מאשר דבר חקיקה של "המשפט העברי".