אסטרטגיה צבאית – הבדלי גרסאות

במהלך המאה ה-19 ובתחילת [[המאה ה-20]] העולם המשיך ונעשה מורכב יותר. התפתחויות צבאיות, חברתיות, פוליטיות ומדיניות, כפי שבאו לידי ביטוי ב[[מלחמת האזרחים האמריקאית]] וב[[מלחמת העולם הראשונה]], גרמו לכך שאומות וקואליציות נאלצו לנהל מלחמות מורכבות, בשדות-קרב רווים בגייסות, ולעתיםולעיתים ביותר מחזית אחת. המחשבה והתכנון האסטרטגיים נעשו מסובכים מדי, וכתוצאה מכך נוצר מושג חדש: '''[[אופרטיבה צבאית|אופרטיבה]]''' (במובן Operation, כלומר "מבצע"). מהותה של האופרטיבה: ניהול ושליטה ב[[כוח צבאי|כוחות צבא]] מסוגם של [[גיס|קורפוסים]] ו[[דיוויזיה|דיוויזיות]], המשתתפים בקרבות ומבצעים טקטיים במהותם, במטרה למנף את התוצאות של קרבות אלו לצורך השגת יעדיה הצבאיים של האסטרטגיה-רבתי. מכאן שהאופרטיבה היא התחום המקשר בין האסטרטגיה לטקטיקה. בימינו, השימוש במונח "אסטרטגיה" הוא משוחרר למדי, ובשפה פשוטה הוא מתייחס בדרך-כלל לרמות הגבוהות של התכנון הצבאי עד כדי השקה להחלטות מדיניות (סוגיות כמו, לדוגמה, אופן ההקצאה של כוחות צבא בין שתי חזיתות, אופן חלוקת התקציב בין זרועות הצבא העיקריות, קבלת החלטות לגבי [[דוקטרינה צבאית|דוקטרינות צבאיות]], תכנון אופרטיבי בזמן מלחמה וכיוצא בזה), כלומר סתם "אסטרטגיה" מכילה בתוכה את האופרטיבה ואת האסטרטגיה-רבתי.

עם תחילתה של [[מלחמת העולם הראשונה]] ([[1914]]-[[1918]]), האסטרטגיה נשלטה בעיקר על ידי המחשבה ההתקפית שאפיינה את העימותים מאז [[1870]], ושהתבססה על מסעותיו של נפוליאון בתחילת [[המאה ה-19]]. כל זאת, למרות הלקחים שניתן היה ללמוד מ[[מלחמת הבורים השנייה]] ([[1899]]-[[1902]]) ו[[מלחמת רוסיה-יפן]] ([[1904]]-[[1905]]), בהן הפגין ה[[מקלע]] את יכולותיו ההגנתיות. כבר בסוף 1914 הגיעה [[החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה|החזית המערבית]] לנקודת קיפאון, והיכולת לתמרן ברמה האסטרטגית אבדה לחלוטין, משני צידי הקו. התוצאה הייתה [[מלחמת התשה]]: הגרמנים מול הצרפתים ב[[קרב ורדן]] ([[1916]], Verdun), והבריטים ומדינות ההסכמה מול הגרמנים ב[[הקרב על הסום|קרב על הסום]] (1916, Somme) וב[[קרב פשנדל]] ([[1917]], Passchendaele) נקטו לראשונה בקרבות גדולים שמטרתם אינה אלא לשחוק את כוחות האויב. קרבות התשה, מטבעם, צורכים זמן רב, ולכן משכם של הקרבות במלחמת העולם נמתחו לעתיםלעיתים קרובות עד-כדי שבועות ואף חודשים. הבעיה בלחימה נגד אסטרטגיה של התשה היא השימוש של המגנים ב[[הגנה לעומק]] [[ביצורים|מבוצרת]], שדורשת ככלל יחס של בערך 10 תוקפים לכל מגן, רק לשם קיומו של סיכוי קלוש לניצחון. היכולת של המגן לנוע לאורכם של [[קווים פנימיים]] מנעה לרוב את יכולתו של התוקף לרכז מאמץ ולחדור דרך קווי ההגנה.