ויקיפדיה

ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
מ הוספת קישור לעולה חדש
Matanyabot (שיחה | תרומות)
475,756 עריכות
מ בוט החלפות: אידיאל, לעיתים
שורה 143:
העשור השלישי עמד בצל [[מלחמת העולם השנייה]] והפעילות הצבאית והמדינית כנגד הבריטים. ההכרזות של ועידות ההסתדרות מעשור זה נראות כהכרזות מדיניות: עידוד גיוס לצבא הבריטי, גינוי לשלטון הבריטי וכדומה. משאבי היישוב המאורגן גויסו למאמצים המלחמתיים. עם זאת, התפתח בעשור זה '''האגף לאיגוד מקצועי'''. מועצות הפועלים האזוריות ייצגו את הפועלים מול מעסיקיהם באותו אזור. כתוצאה מכך הפכו המועצות, ובמיוחד לשכות העבודה המקומיות, לגוף רב עוצמה. הן קלטו את העולים, הן קבעו את חלוקת העבודה, הן ניהלו משא ומתן מול מעסיקים ויכלו אף להכריז על סכסוך עבודה מקומי והן שגבו את דמי החבר ותיווכו בין החבר לבין בית הספר וקופת חולים. האיגוד המקצועי עד [[שנות ה-40 של המאה ה-20|שנות הארבעים]] ייצג ענפים מקצועיים מסוימים במבנה ארצי בעוד שרבים מחברי ההסתדרות היו פועלים זמניים בעיקר בענפי המטעים והבניין. רק לאחר מלחמת העולם השנייה חלה התפתחות של ממש ב[[תעשייה]] בארץ ישראל ומעמדם של האיגודים המקצועיים וועדי העובדים הלך והתחזק.
 
איגודים מקצועיים הוקמו בתעשייה כגון "הסתדרות המהנדסים" ([[1941]]), "איגוד פועלי הדפוס, הכריכה והקרטונאז'" ([[1942]]), "איגוד הימאים" ([[1943]]), "ארגון פועלי החרושת ההסתדרותית" ([[1945]]) ועוד. אבן דרך חשובה בהתפתחות ההסתדרות כארגון מקצועי הייתה ב-1940 עת נחתם לראשונה '''[[הסכם קיבוצי|הסכם עבודה קיבוצי]]''' כללי במשק העברי עם [[התאחדות התעשיינים בישראל|התאחדות בעלי התעשייה]]. ההסכם כלל תשלום [[תוספת יוקר]] לעובדים בהתאם להתייקרות הממוצעת במשק. ההסתדרות ראתה בהסכם ערך מעבר להישג המיידי, הייתה בו הכרה רשמית בצורך לרתימת המעסיקים והעובדים כאחד לאידאללאידיאל הציוני הגדול יותר של בניין החברה. ההסתדרות החלה בונה לעצמה מעמד של גוף מדיני-ממלכתי הממתן דרישות פרועות מ"השטח" ("טריידיוניוניסטיות") ומגשר על הפערים מתוך הדגשת שותפות הרעיון.
 
בעשור זה חל מהפך בהרכב ההסתדרות ומספרם של הפועלים העירוניים עלה על זה של הפועלים החקלאיים. הפועלים העירוניים, בני [[העלייה הרביעית]] ו[[העלייה החמישית|החמישית]] היו שכירים החרדים למעמדם ולא הפועלים החקלאים של דור העלייה השנייה והשלישית שראו לנגד עיניהם הקמת חברה מתוך שיקולים לא-אנוכיים. רבים מהם ראו בהסתדרות כלי למאבק מעמדי בעל גוון מיליטנטי ולא עוד כלי לסוציאליזם קונסטרוקטיבי.{{הערה|1=על פי אניטה שפירא, '''ברל''', עמ' 280.}} מאידך, חברי הקיבוצים ביססו במסגרת [[הקיבוץ המאוחד]] ו[[הקיבוץ הארצי]] את המסגרות המקבילות למסגרות ההסתדרותיות, הן בתחומי החינוך והתרבות (תנועות הנוער [[המחנות העולים]] ו[[השומר הצעיר]], בהתאמה, הוצאות לאור ומערכות חינוך) והן בתחום הארגוני, כחלופה ל"מרכז החקלאי" ההסתדרותי המסורבל.
שורה 237:
 
=====קליטת עלייה=====
מיקומן של [[מעברה|המעברות]] וקצב הקמתן נקבע תוך התייעצות עם לשכות התעסוקה של ההסתדרות לגבי יכולות ההעסקה במקום במפעלים או בעבודות ציבוריות כייעור, סלילה וכדומה.{{הערה|1=מרים קצ'נסקי, '''[http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=12939 המעברות]''' מתוך מרדכי נאור (עורך), עולים ומעברות, 1948 - 1952 : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, באתר מט"ח}} כור תעשיות הקימה בעשור הראשון למדינה מפעלים שהיוו מרכזי תעסוקה מרכזיים (ולעתיםולעיתים קרובות יחידים{{הערה|1=כגון בבאר שבע ובאשקלון, ראו חיים דרין-דרבקין, '''שיכון וקליטה בישראל תש"ח - תשט"ו''', הוצאת גדיש 1956, עמ' 70 - 73.}}) לצד מעברות, בערים ו[[עיירת פיתוח|עיירות פיתוח]] כגון [[אליאנס (יצרן צמיגים)|אליאנס]] ([[צמיג]]ים) ב[[חדרה]], [[טלרד]] ([[תקשורת]]) ב[[לוד]], [[יובל-גד]] ([[צינור]]ות [[בטון]]) ב[[אשקלון]], [[חרסה (מפעל)|חרסה]] ([[חרס|קרמיקה]]) ו"חסין אש" ב[[באר שבע]], [[סולתם]] ([[סיר]]ים ו[[מרגמה|מרגמות]]) ב[[יקנעם עילית|יקנעם]] ו[[קריית הפלדה]] ליד [[עכו]]. התעשייה התרכזה בעיקר בייצור חומרי בנייה שישמשו את חברות השיכון לבניית שיכונים לעולים ובמפעלים עתירי ידיים עובדות. חלק מתפרוסת המפעלים התבצעה באופן מובהק מתוך שיקולים לאומיים ותוך התעלמות משיקולים עסקיים רציונליים.{{הערה|1=יצחק גרינברג, '''חברת העובדים וקליטת העלייה הגדולה בשנות החמישים''' בתוך '''מחברת עבודה לארגון עובדים''' עמ' 572.}}
[[קובץ:Histadrut7.jpg|ממוזער|250px|פנקס חבר בהסתדרות על צורותיו השונות משנת 1949 ואילך]]
 
שורה 254:
=====תחום יחסי העבודה=====
[[קובץ:PikiWiki Israel 152 May 1st Parade - The Hebrew Gymnasium מפגן האחד במאי - הגימנסיה העברית.jpg|שמאל|ממוזער|250px|מפגן ה[[אחד במאי]] ב[[חיפה]] בשנות ה-50]]
שלטון מפא"י התייחס אל ההסתדרות כזרוע שלטונית יותר מאשר כארגון עובדים ופעל, לעתיםלעיתים בכוח הזרוע (הפעלת [[משטרה]] ופלוגות פועלים מאורגנות ("[[פלוגות הפועל]]"), כדי לשבור שביתות "פראיות". [[יוסף אלמוגי]], ראש מועצת פועלי חיפה דאז, סיפר: "בממשלה ובהסתדרות סברו באותה עת, כי טובת המדינה ותנועת העבודה היא להחליש במידה מסוימת את כוחו הארגוני של העובד השכיר".{{הערה|1=יוסף אלמוגי, '''בעובי הקורה''', עידנים, תש"ם.}}
 
בשנת [[1951]] התחולל האירוע הראשון במדינה שהצביע על הבעייתיות שבמבנה הדו-ראשי של ההסתדרות כגוף מעסיק-לאומי ושלטוני שאמור גם להיות איגוד עובדים המגן על שכירים. ב-[[11 בנובמבר]] 1951 פרצה [[שביתת הימאים, 1951|שביתת הימאים]] שנקראה גם "מרד הימאים", ששיתקה את המסחר הימי למשך 43 ימים. ועד הימאים החזק, בהנהגתו של [[נמרוד אשל]], ביקש להשתחרר ממרות ההסתדרות ולפעול באופן עצמאי להטבת תנאיו מול הנהלת חברת "צים" (חלק מחברת העובדים) והנהלת [[נמל חיפה]], שהיה בשליטת הממשלה. הימאים, חלקם גיבורי מבצעי [[ההעפלה]], פתחו בשביתה. ההסתדרות, בהוראת השלטון ובאמצעות מועצת פועלי חיפה בראשות יוסף אלמוגי ופלוגות "סדרני" הפועל ניסתה לשבור את השביתה על ידי מלחים זרים, כן היו ניסיונות לשבור את השביתה באמצעות גיוס מנהיגי השביתה ל[[שירות מילואים]]. הטיפול הכוחני בשובתים, דווקא כאשר זה בא מידיה של ההסתדרות שאמורה לשמש להם כמגן, הדהים את הציבור ועורר סערה (המשורר [[נתן אלתרמן]] הקדיש שניים מטורי "[[הטור השביעי]]" שלו לתמיכה בשובתים), מאידך האשימה המדינה את השובתים בהיותם קומוניסטים. באופן אירוני השתמשו ראשי ההסתדרות באותה טרמינולוגיה ובאותן המילים שהפנה ז'בוטינסקי כנגד ההסתדרות: "כן! לשבור".{{הערה|1=נמרוד אשל, '''[http://www.hagada.org.il/hagada/html/modules.php?file=article&name=News&sid=1680 כן לשבות מול כן לשבור]''' מאתר [[הגדה השמאלית (במת שמאל)|הגדה השמאלית]]{{קישור שבור|3 במרץ 2017}}}}
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/ההסתדרות_הכללית_של_העובדים_בארץ_ישראל"