המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Levi-va (שיחה | תרומות)
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
Levi-va (שיחה | תרומות)
סקריפט החלפות (ארצות הברית, תוכנת)
שורה 21:
|דף הבית=
}}
'''המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים''' (ב[[אנגלית]]: The '''Center for Strategic and International Studies''' (CSIS) הוא [[צוות חשיבה]] אמריקאי המבוסס בוושינגטון, ארה"בארצות הברית, בארצות הברית. המכון הוקם כ"מרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים "של [[אוניברסיטת ג'ורג'טאון]] ב-[[1962]]. המרכז עוסק בלימודי מדיניות ובניתוחים אסטרטגיים בנושאים פוליטיים, כלכליים וביטחוניים ברחבי העולם, תוך התמקדות ספציפית בנושאים הקשורים ל[[יחסים בינלאומיים]], טכנולוגיה, כספים, אנרגיה וגיאוסטראטגיה.
 
== הנהלה וצוות ==
שורה 30:
המרכז כולל צוות של 220 איש במשרה מלאה ורשת גדולה של חוקרים העוסקים בסוגיות הנוכחיות ב[[יחסים בינלאומיים]]. ב-2012 הצוות מנה 63 אנשי צוות, 73 חוקרים ו-80 מתמחים. המרכז עבד גם עם 241 יועצים עמיתים וחברים, כמו גם 202 חברי מועצת המנהלים המייעצים ומדריכים בכירים.
 
המרכז הרחיב את השפעתו על ניתוח ה[[מדיניות ציבורית|מדיניות הציבורית]] בהנהגתו של ג'ון האמר. [[משרד ההגנה]], במסגרת חוק ההסמכה של רשות הביטחון לשנת 2012, הזמין את המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים לערוך הערכה עצמאית של התערבותה של ארה"בארצות הברית באזור [[אסיה-פסיפיק]]. כמו כן, בחודש [[מאי]] [[2009]], הודה [[נשיא ארצות הברית|הנשיא]] [[ברק אובמה]] על עזרתו של המרכז בפיתוח מדיניות הממשל בנוגע ל[[לוחמת סייבר]]. המרכז השפיע רבות גם על יצירת [[מדיניות החוץ]] של [[הבית הלבן]]. ראש ה-[[CIA]], [[ג'ון ברנן]] התבטא ש"בתוך הקהילה המודיעינית, ידוע המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים כבעל רעיונות חדשניים לחיזוק הביטחון הלאומי שלנו".
 
בשנת 2002 צירף המרכז את [[אהוד ברק]] לצוות המרכז כ"מדינאי מהמעלה הראשונה" (Distinguished Statesman), זאת לאחר שהתברר שלא ניתן לצרפו למועצת המנהלים כי החברות בה מותרת לבעלי אזרחות אמריקאית בלבד. ערב המלחמה בעיראק הכין המרכז בשיתוף מכון בייקר מסמך משותף עבור הממשל האמריקני שבו ניתח ברק את ההשפעות האפשריות של תוצאות המלחמה בעיראק על המצב הגיאו-פוליטי במזרח התיכון.
 
== היסטוריה ==
שורה 38:
המרכז נוסד בשנת 1962 על ידי אדמירל [[ארלי ברק]] והשגריר דוד מנקר אבשייר, כחלק מ[[אוניברסיטת ג'ורג'טאון]]. היא נפתחה רשמית ב-[[4 בספטמבר]], זמן קצר לפני [[משבר הטילים בקובה]]. המשרד המקורי היה ממוקם במרחק של בלוק אחד מן הקמפוס של ג'ורג'טאון בבית לבנים קטן ברחוב 1316. חבר הצוות המקצועי הראשון היה [[ריצ'רד אלן]], שמאוחר יותר היה חבר בממשל [[רונלד רייגן|רייגן]].
 
בכנס שנערך ב[[ינואר]] [[1963]], קבע המרכז את תכניתותוכניתו לסדר היום האינטלקטואלי שלה. בכנס הופיע ספר של אסטרטגיות פוליטיות, צבאיות וכלכליות באורך של יותר מאלף עמודים. הספר קבע מסגרת לדון בביטחון הלאומי והגדרת תחומי הסכמה וחילוקי דעות במדיניות החוץ של וושינגטון במהלך [[המלחמה הקרה]]. הספר התווכח על תפיסה אסטרטגית בענייני העולם והגדיר גם [[אסכולה]] של חקר היחסים הבינלאומיים באותה תקופה. צוות החשיבה של אסכולה זו עשו את דרכם לפסגות המדיניות של ארה"בארצות הברית, בייחוד בימי הממשל של ניקסון, פורד ורייגן.
 
=== 1970-1989 ===
עד אמצע שנות ה-70 המאוחרות, חוקרים רבים שעבדו במרכז מצאו את דרכם לתפקידים בכירים בממשלה ב[[מחלקת המדינה של ארצות הברית|מחלקת המדינה]] או במשרד ההגנה. כש[[הנרי קיסינג'ר]] פרש מתפקידו כשר החוץ האמריקני ב-1977, [[אוניברסיטת הרווארד]] סירבה להציע לו פרופסורה. הוא העדיף ללמד במשרה חלקית בבית הספר של אדמונד ג'ורג'טאון בבית-הספר לשירותי חוץ, ולהפוך את המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים לבסיס לפעילותו בוושינגטון, על פני הצעות ללמד ב[[אוניברסיטת ייל|ייל]], פן, [[אוניברסיטת קולומביה|קולומביה]] ו[[אוניברסיטת אוקספורד|אוקספורד]]. החלטתו של קיסינג'ר להיות מזוהה עם המוסד בוושינגטון משכה לכיוון המרכז תשומת לב ציבורית רבה יותר מאשר כמעט כל אירוע ב-15 השנים האחרונות.
 
בעקבות מעורבותו של קיסינג'ר, פקידים בכירים אחרים הגיעו למרכז לפחות למשרה חלקית, לדוגמה [[ג'יימס ר' שלזינגר]], [[ביל ברוק]], [[אדמירל]] [[ויליאם קרואו]] ו [[הרולד בראון]]. כאשר הצטרף [[זביגנייב בז'ז'ינסקי]] למרכז ב-1981, לאחר תום כהונתו של [[ג'ימי קרטר|קרטר]], עסק בנושאים הקשורים ל[[ברית המועצות]] ו[[כלכלת פולין]]. ההסדרים של פקידי ממשלה בכירים אלו אפשרו להם לכתוב, להרצות ולהתייעץ עם חברות תקשורת ועסקים, והם אופייניים לאופן שבו המרכז יכול לשלב קובעי מדיניות ברמה גבוהה כאשר הם עוזבים את הממשלה. בשנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, הרחיב המרכז את מספר הצוות ואת הפעילות בוושינגטון.
 
חלק מהפרופסורים של אוניברסיטת ג'ורג'טאון מתחו ביקורת על אנשי הצוות של המרכז בטענה של מתן הערכות אקדמיות בלתי מדויקות בנושאים של מדיניות חוץ במהלך ראיונות ציבוריים. בעקבות כך הוקמה ועדה מיוחדת שבחנה את שיתוף הפעולה של האוניברסיטה עם המרכז וה [[דו"ח]] שלה קבע שהמרכז מתמקד יותר בתקשורת מאשר במחקר מדעי והמליץ ​​על הפרדת המרכז באופן רשמי מאוניברסיטת ג'ורג'טאון. ב-[[17 באוקטובר]] [[1986]], ה[[דירקטוריון]] של האוניברסיטת הצביע על ניתוק כל הקשרים עם המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים.
 
בעקבות כך ב-[[29 בדצמבר]] עבר המרכז למחוז קולומביה, והשיוך הפורמלי בין ג'ורג'טאון למרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים הסתיים ב-[[1 ביולי]] [[1987]].
 
המרכז הפך ל[[ארגון ללא כוונת רווח]] שמטרתו להגדיל את תרומתו ולהרחיב את תוכניותיו להתמקדות באזורים הבוערים בעולם. [[התפרקות ברית המועצות|פירוק ברית המועצות]] בשנות השמונים הותירה את המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים בעמדה ייחודית ככותבת מדיניות החוץ של [[מעצמת-על|מעצמת העל]] היחידה בעולם.
 
=== 1980-הווה ===
לאחר תום [[המלחמה הקרה]] שמו לב ראשי הממשל בוושינגטון כי ארצות הברית אינה מצוידת היטב כפי שהיא צריכה להתחרות בכלכלה הבינלאומית בתור מעצמת על. השקפה זו גרמה למרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים להקים פרויקט שונה מהנושאים האסטרטגיים והבינלאומיים בהם היו רגילים לעסוק במרכז עד אז. הרעיון שאמריקה צריכה להתמקד בבעיותיה בבית כדי לחזק את מעמדה מבחוץ התפתחה ב"וועדה לחיזוק אמריקה", בראשותו של ה[[סנאטור]] [[סם נאן]] והסנאטור [[פיט דומניצ'י]].
 
הוועדה הגיעה למסקנה כי הבית הלבן צריך לארגן מחדש את המשרד הראשי של הנשיא ולהקים את [[המועצה הלאומית לכלכלה (ארצות הברית)|המועצה הלאומית לכלכלה]] עם יועץ כלכלי לאומי על מודל של [[המועצה לביטחון לאומי]]. התמקדות חדשה זו במדיניות הכלכלית הובילה את המרכזללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים להגדלת התמקדותה במחקר בכלכלה ובנושאים בינלאומיים הקשורים ל[[הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה]], [[ארגון הסחר העולמי]], [[קרן המטבע הבינלאומית]], [[הבנק העולמי]], וכן את הבריאות העולמית ואת ההשפעות הסביבתיות והחברתיות של [[שינוי האקלים]]. נושאים אלה התמזגו למשימה של המרכז כדי לייעל את ההתמקדות העיקרית שלה בנושאים ביטחוניים בינלאומיים.
 
== תוכניות ואירועים ==
מדי שנה, מארח המרכז יותר מ-400 אירועים מרכזיים הכוללים מעל 18,000 אורחים. בין האורחים של המרכז: מזכירת המדינה האמריקנית, [[הילארי קלינטון]], אשר התייחסה לביטחון השגרירויות בעקבות [[מתקפת הטרור בקונסוליה האמריקנית בבנגאזי]], [[ראש ממשלת יפן]], שינזו אבה, נשיא הבנק העולמי, ג'ים יונג קים, שר ההגנה לשעבר, לאון פאנטה, היועץ לביטחון לאומי לשעבר [[טום דונילון]], ויו"ר המטות המשולבים של הגנרל מרטין דמפסי.
 
== קישורים חיצוניים ==