המרכז ללימודים אסטרטגיים ובין-לאומיים – הבדלי גרסאות

עד אמצע שנות ה-70 המאוחרות, חוקרים רבים שעבדו במרכז מצאו את דרכם לתפקידים בכירים בממשלה ב[[מחלקת המדינה של ארצות הברית|מחלקת המדינה]] או במשרדב[[משרד ההגנה]]. כש[[הנרי קיסינג'ר]] פרש מתפקידו כשר החוץ האמריקני ב-1977, [[אוניברסיטת הרווארד]] סירבה להציע לו פרופסורה.משרה, הוא העדיף ללמד במשרה חלקית בבית הספר של אדמונד ג'ורג'טאון בבית- הספר לשירותי חוץ, ולהפוך את המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים לבסיס לפעילותו בוושינגטון, על פני הצעות ללמד ב[[אוניברסיטת ייל|ייל]], [[אוניברסיטת פן|פן]], [[אוניברסיטת קולומביה|קולומביה]] ו[[אוניברסיטת אוקספורד|אוקספורד]]. החלטתו של קיסינג'ר להיות מזוהה עם המוסד בוושינגטון משכה לכיוון המרכז תשומת לב ציבורית רבה יותר מאשר כמעט כל אירוע ב-15 השנים האחרונות.

בעקבות מעורבותו של קיסינג'ר, פקידים בכירים אחרים הגיעו למרכז לפחות למשרה חלקית, לדוגמה [[ג'יימס ר' שלזינגר]], [[ביל ברוק]], [[אדמירל]] [[ויליאם קרואו]] ו [[הרולד בראון]]. כאשר הצטרף [[זביגנייב בז'ז'ינסקי]] למרכז ב-1981, לאחר תום כהונתו של [[ג'ימי קרטר|קרטר]], עסק בנושאים הקשורים ל[[ברית המועצות]] ו[[כלכלת פולין]]. ההסדרים של פקידי ממשלה בכירים אלו אפשרו להם לכתוב, להרצות ולהתייעץ עם חברות תקשורת ועסקים, והם אופיינייםאלו לאופןשגרמו שבושהמרכז המרכז יכוליוכל לשלב קובעי מדיניות ברמה גבוהה כאשר הם עוזבים את הממשלה. בשנותב[[שנות השבעים והשמוניםשל המאה ה-20|שנות השבעים]] וה[[שנות השמונים של המאה ה-20|שמונים של המאה העשרים]], הרחיב המרכז את מספר הצוות ואת הפעילות בוושינגטון.

חלק מהפרופסורים של אוניברסיטת ג'ורג'טאון מתחו ביקורת על אנשי הצוות של המרכז בטענה של מתן הערכות אקדמיות בלתי מדויקות בנושאים של מדיניות חוץ במהלך ראיונות ציבוריים. בעקבות כך הוקמה ועדה מיוחדת שבחנה את שיתוף הפעולה של האוניברסיטה עם המרכז וה [[דו"ח]] שלה קבע שהמרכז מתמקד יותר בתקשורת מאשר במחקר מדעי והמליץ ​​על הפרדת המרכז באופן רשמי מאוניברסיטת ג'ורג'טאון. ב-[[17 באוקטובר]] [[1986]], ה[[דירקטוריון]] של האוניברסיטת הצביע על ניתוק כל הקשרים עם המרכז ללימודים אסטרטגיים ובינלאומיים.