|
==ים שרקון המלכה ==
{{תקופות בארץ ישראל}}
'''התקופה הממלוכית בארץ ישראל''' היא התקופה שבין השנים [[1260]]–[[1517]] בה שלטו ה[[ממלוכים]] ב[[ארץ ישראל]].
הממלוכים היו שליטים [[אסלאם|מוסלמים]] ממוצא שאיננו [[ערבים|ערבי]], שמרכז שלטונם היה ב[[קהיר]]. ארץ ישראל לא הייתה יחידה מדינית נבדלת, ורוב שטחה (פרט ל[[נגב]] הדרומי ולמובלעות באזור ה[[מישור החוף|חוף]] כגון [[עכו]]) נכלל בפרובינציה (וָלָאיָה) "[[לבנט#א-שאם|אָ-שָאם]]" ("[[סוריה הגדולה]]"), שהשתרעה על שטחי [[סוריה]] המודרנית, [[לבנון]], [[ארץ ישראל]] וחלקים מ[[עבר הירדן]] המזרחי. חשיבותה העיקרית של הארץ הייתה כשטח מעבר בין המרכז השלטוני בקהיר לבין בירת המחוזות הצפוניים של [[הסולטנות הממלוכית]] ב[[דמשק]], ולחזית אל מול איום הפלישה ה[[האימפריה המונגולית|מונגולית]], ובה עברה [[דרך הדואר]] הראשית בין שני המרכזים. בנוסף, הייתה לארץ חשיבות דתית, בהיותה אתר התרחשותם של הסיפורים המוזכרים ב[[קוראן]], כדוגמת [[תקופת האבות|סיפורי האבות]].
בירת החלק הצפוני של הארץ הייתה העיר [[צפת]] ובירת החלק הדרומי הייתה [[עזה]]. ערים מרכזיות נוספות בארץ היו [[חברון]], [[רמלה]], [[לוד]], [[שכם]], [[ג'לג'וליה]], [[קאקון]] (ב[[עמק חפר]]) ו[[ירושלים]]. [[ירושלים בתקופה הממלוכית|ירושלים הממלוכית]] מהווה מקרה מיוחד של עיר, שהייתה בעלת חשיבות דתית עליונה, אך מילאה תפקיד שלטוני ומסחרי שולי. תולדותיה, על אף שהן משיקות לתולדות ארץ-ישראל בכלל, נבדלות מהן במובנים רבים.
250 שנות השלטון הממלוכי בארץ נחלקות לתקופה קצרה של כיבוש והתבססות (תקופת [[בייברס]]), כמאה שנות שלטון מרכזי חזק וכמאה שנות התפוררות. זוהי חלוקה סכמטית, שכן גם בתקופת השלטון המרכזי החזק היו שנים של רפיון, וגם בתקופת ההתפוררות היו שנים של פריחה ושגשוג. בשנים שבהן השלטון המרכזי היה חזק - רמת הביטחון האישי ורמת הסדר והארגון השלטוני היו גבוהות. עם זאת, באותן שנים עול ה[[מס]]ים (ה[[ג'יזיה]]) היה כבד, האדיקות הדתית המוסלמית הייתה רבה, וחוקי האסלאם נאכפו בקפדנות וביד חזקה. מאידך גיסא, בשנות הרפיון וההתפוררות, התחזקו מנהיגים מקומיים על חשבון השלטון המרכזי, וכנופיות [[בדואים]] ו[[שודד]]י דרכים, הטילו את אימתם על תושבי הארץ.
==רקע==
[[קובץ:Sultanmam.jpg|שמאל|ממוזער|250px|הסולטנות הממלוכית בשיאה]]
אני ים המלכה, ואני גם חמודה וברור שספורטיבית
להלכה, לפי [[לוח התקופות בארץ ישראל]] המקובל, עד שנכנסה תחת השלטון הממלוכי הייתה הארץ שרויה ב[[ממלכת ירושלים|תקופה הצלבנית]], אך למעשה, עם מפלת צבא [[ממלכת ירושלים]] ה[[צלבנים|צלבנית]] ב[[קרב הירביה]] בשנת [[1244]], איבדה הממלכה הצלבנית את מרבית שטחיה. אחזקותיה הצטמצמו למספר ערים ומבצרים מבודדים באזור החוף ובגליל, שהיו נתונים במצור מוסלמי. אולם גם השלטון המוסלמי לא היה אחיד והתחלק בין שליטים רבים. מאזן הכוחות בין הצלבנים והמוסלמים התאפיין בסדרת בריתות צבאיות קצרות-טווח ששינו חדשות לבקרים את חלוקת שטחי הארץ, עובדה שהחלישה מאוד את יכולתה של הארץ להתאושש ולהשתקם.
באותה תקופה התחזקה תלותם של שליטים בעולם המוסלמי בלוחמים-עבדים הידועים בשם "[[ממלוכים]]", שהיו רובם ממוצא [[עמים טורקיים|טורקי]]. הממלוכים היו עבדים לא-מוסלמים שנרכשו בגיל צעיר משבטי ה[[נוודים]] ב[[הערבה האירואסייתית|ערבה האירואסייתית]], אוסלמו והוכשרו כלוחמי עלית. מסלול הכשרתם של הממלוכים הנחיל להם נאמנות עזה לאדונם. הצטיינות הממלוכים פתחה בפניהם את האפשרות לכהן בקצונה הבכירה ובעמדות ממשל בכירות בארצות המוסלמיות.
בשנת [[1249]] איים [[לואי התשיעי]] על [[מצרים]] במהלך [[מסע הצלב השביעי]], וזכה להצלחה עקב רפיון השליטים [[השושלת האיובית|האיובים]]. ב-[[13 באפריל]] בסוף אותה שנה, ב[[קרב אל-מנצורה (1250)|קרב אל-מנצורה]], הצליח גדוד ממלוכי (הגדוד הבח'רי) להביס את צבא לואי התשיעי תבוסה מוחלטת. צעדו הבא של מפקד הגדוד, ה[[אמיר]] [[קוטוז]], היה להדיח את השלטון האיובי ולהשליט את הממלוכים על מצרים (ראו גם [[ממלוכים#ממלוכים במצרים|ממלוכים במצרים]]). כעבור עשר שנות התבססות במצרים ושיקומה, פנו הממלוכים ממצרים כדי לסייע לשלטון ב[[דמשק]] אל מול [[פשיטות המונגולים לארץ ישראל|פלישת האימפריה המונגולית]], שכבשה כבר את [[בגדאד]] והייתה בדרך להשתלטות על המזרח התיכון כולו. הממלוכים יצאו לקדם את פני הפולש ונתקלו בחיל ה[[מונגולים|מונגולי]] סמוך ל[[מעיין חרוד]]. ביום שישי, [[3 בספטמבר]] [[1260]], ב[[קרב עין ג'אלות]], הביסו הממלוכים את המונגולים ובלמו את התקדמותם. כתוצאה מכך כבשו הממלוכים את דמשק מידי שליטיה הנרפים, וביססו את שלטונם ככוח החזק ביותר במזרח התיכון למשך 250 השנים הבאות.
ב-[[24 באוקטובר]] 1260, בדרכו חזרה למצרים, [[רצח]] האמיר בייברס את קוטוז והפך ל[[הסולטנות הממלוכית|סולטאן הממלוכי]]. הוא כונן מחדש את ה[[ח'ליפה|ח'ליפות]] בקהיר (לאחר ש[[האימפריה המונגולית]] חיסלה את הח'ליפות בבגדאד). במעשה זה העניק ביברס גושפנקא דתית לשלטונו ולשלטון הממלוכים.
==ים החמודה ==
==כיבוש הארץ והתבססות==
[[קובץ:NABI-MUSA01.jpg|שמאל|ממוזער|200px|[[חגיגות נבי מוסא#מתחם הקבר|נבי מוסא]], נבנה על ידי [[בייברס]] בשנת [[1269]]]]
מטרתו של בייברס הייתה לסלק כל נוכחות זרה מארץ ישראל, ובפרט הנוכחות הצלבנית. הוא איתר את חולשת השלטון המוסלמי הקודם בנכונותו לכרות בריתות עם ה"פרנקים" (כינוי לצלבנים), וביקש לא רק לסלק את הצלבנים אלא גם למנוע מהם כל רצון לחזור. יתרה מזו, התפוררותו המהירה של הכוח המונגולי בחזית המזרח התיכון הותירה בידי בייברס גדודים רבים ערוכים לקרב אותם יכול היה להשליך אל המערכה.
אדיקותו של בייברס באה לידי ביטוי גם בפיתוח הערים הקדושות (החראמים), ירושלים וחברון. הוא התחיל בתנופת הפיתוח לה זכתה [[ירושלים בתקופה הממלוכית]], כולל, בין השאר, שיפוץ [[כיפת הסלע]], הקמת אכסניה לעולי רגל בירושלים, שיפוץ [[מערת המכפלה]] בחברון ובניית [[חגיגות נבי מוסא#מתחם הקבר|נבי מוסא]] ב[[מדבר יהודה]].
===מורשת בייברסימוש===
[[קובץ:BaibarsBridge13.jpg|שמאל|ממוזער|250px|כתובת ההקדשה וה[[ברדלס]]ים, סמלו של [[בייברס]], על הגשר סמוך ל[[לוד]]]]
[[קובץ:Nimrod Fortress Wallpaper.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[מבצר נמרוד]], שהיה מעוזו של בייברס בצפון הארץ משנת [[1275]]]]
בייברס הותיר אחריו מסורת ועקרונות לפיהם התנהל, במידה רבה, השלטון הממלוכי בכלל ובארץ ישראל בפרט במהלך מאתיים השנים הבאות.
;עקרון הרס הערים הבצורות וערי החוףעידו: הפחד העיקרי של הממלוכים היה מפני מסע צלב נוסף והשתלטות צלבנית מכיוון החוף. לכן העדיף בייברס להרוס ביצורים ונמלים. חומות המבצרים שהרס בערי החוף דורדרו כדי לסתום את הנמל המקומי (ראו למשל בחורבות [[אפולוניה]]). באבני מבצרים נעשה גם [[שימוש משני]] לבניית מסגדים (למשל מסגד [[סידנא עלי]]). גם ערים מרכזיות בארץ נותרו ללא חומה לפי ה[[דוקטרינה צבאית|דוקטרינה]] הממלוכית שהעדיפה להסתמך על הכוח הצבאי ולא על ביצורים. הרס וסתימת כל נמלי הארץ שימש גם כדי לנקז את כל המסחר, על טובות ההנאה הקשורות בו (כמו למשל, [[מכס]]), לנמל [[אלכסנדריה]] שקרבתו היחסית לקהיר חיזקה את השליטה בו. בכפרים באזור החוף ההרוס שיכנו הממלוכים פליטים [[כורדים]] ו[[טורקמנים]] שנמלטו מפנים אסיה, הן על מנת שלא יגיעו למצרים והן על מנת שיהוו חיץ מפני מתקפות ימיות אפשריות{{הערה|[[דוד איילון]], '''הממלוכים והעוצמה הימית''', דברי [[האקדמיה הישראלית למדעים]] כרך ראשון חוברת 8 עמ' 8}}.
;שמירה קפדנית על חוקי האסלאם: כלא-מוסלמים מלידה יכלו הממלוכים להיחשד בנאמנותם לדת. התוצאה הייתה הפוכה - קנאות דתית מודגשת ומוצהרת כקו שלטוני. בהקפדה על חוקי האסלאם הייתה כרוכה גם הקפדה על חוקי השלטון המרכזי, שקודשו על ידי הח'ליף. בפרט חוקי האסלאם כוללים את [[תנאי עומר]], החוקים המגנים על בני החסות, היהודים, השומרונים והנוצרים הלא-אירופאים.
|
