קרבות לטרון – הבדלי גרסאות

באזור לטרון עבר הכביש היחיד שחיבר את ירושלים עם השפלה, ומכאן נגזרה חשיבותו האסטרטגית. חמישה ניסיונות שנעשו במטרה לכבוש את לטרון מידי הלגיון הירדני נכשלו, ולטרון נותרה תחת שליטה ירדנית עד [[מלחמת ששת הימים]].

בעקבות [[המרד הערבי הגדול]] בשנים [[1936]]-–[[1939]], שלטון [[המנדט הבריטי]] בנה, כחלק ממערך [[מצודות טגארט]], במרחק קצר ממנזר השתקנים בלטרון [[תחנת משטרה]], ששלטה על הדרך מ[[תל אביב]] לירושלים.

אחרי עזיבת הבריטים בליל [[14 במאי]] [[1948]], הוצאו גם כוחותיו של קאוקג'י מאזור לטרון, והועברו להתארגנות מחדש בסוריה. כתוצאה מכך נותר אזור לטרון ריק כמעט לחלוטין מכוחות ערביים במשך כשלושה ימים. עקב העדר מידע מודיעיני על המצב ומחסור בכוחות צבאיים זמינים, נמנע הפיקוד הצבאי הישראלי מהשתלטות של קבע על קטע הכביש מלטרון לשער הגיא, למרות דרישתו של בן-גוריון, ובכך הוחמצה הזדמנות נדירה לכבוש את האזור ללא קרב. בימים 15-1815–18 במאי השתלטו כוחות מחטיבות "גבעתי" ו"הראל" באופן זמני על מספר נקודות מפתח השולטות על הכביש במרחב לטרון, כדי לאפשר מעבר מספר שיירות אספקה לירושלים ([[מבצע מכבי]]), אך בכל פעם נטשו הכוחות עם אור היום את הנקודות האסטרטגיות הללו. ב-18 במאי נשלח גדוד 4 של הלגיון לאזור לטרון, ותפס את כל קו הרכס שבין לטרון לשער הגיא. ב-23 בחודש תוגבר כוח זה בגדוד נוסף של הלגיון, בסיוע ארטילריה ושיריוניות. מטרת פיקוד הלגיון הייתה לחסום באזור לטרון את התנועה בכביש הראשי לירושלים, כדי למנוע מעבר אספקה ותגבורות לעיר, לנתק אותה משפלת החוף הישראלית, ובכך להקל את השתלטות צבא עבה"י על ירושלים העברית.

בלילה שבין [[24 במאי]] [[1948]] ל-[[25 במאי]] נערך ניסיון ראשון לכבוש את לטרון במסגרת מבצע בן נון א'. הכוח התוקף, בפיקודו של [[שלמה שמיר]], קצין לשעבר בצבא הבריטי, כלל את [[חטיבה שבע]] (1450 לוחמים), שאך זה הוקמה, מתוגברת בגדוד 32 מחטיבת "אלכסנדרוני" (450 לוחמים). הכוח הורכב מלוחמים ברמות הכשרה שונות, חלקם אנשי פלמ"ח, חלקם אנשי [[חי"ש]] וחלקם אנשי [[גיוס חוץ לארץ|גח"ל]] שעלו לארץ זמן קצר לפני כן. עקב העדר מידע מודיעיני מהימן, לא היה ידוע לפיקוד הישראלי, שכוח האויב במתחם לטרון נהנה מעדיפות מספרית ואיכותית גדולה על הכוח התוקף. הכוח נכשל בניסיונו לכבוש את הנקודות השולטות ברכס לטרון ונאלץ לסגת לאחר שספג אבידות קשות. במהלך נסיגתו ניתנה הוראה להותיר פצועים קשה בשטח, הוראה ששונתה כלקח מקרב זה להוראה שאין משאירים פצועים בשטח. אבידות החטיבה במבצע בן נון א' הסתכמו ב-74 הרוגים, ששה שבויים ופצועים רבים.

לוחמים ערביים מקומיים, מרביתם מהכפרים [[בית ג'יז]] ו[[בית סוסין]], מילאו תפקיד מרכזי בהדיפת המתקפה הישראלית, וזינבו בכוחות הנסוגים. מפקדת חטיבה 7 הבינה שהיא חייבת להשתלט על הכפרים הללו (שישבו על רכס הגבעות שמדרום לכביש לירושלים, מול רכס לטרון), לפני חידוש ההתקפה על מתחם לטרון, כדי לאבטח את אגפה הדרומי, ולחבור עם חטיבת "הראל" בפרוזדור ירושלים. בימים 25-2825–28 במאי נכבשו שני הכפרים כמעט ללא התנגדות בשתי התקפות לילה, ותושביהם ברחו מהם. כיבוש הכפרים יצר מסדרון קרקעי בשליטת צה"ל, שעקף את חסימת הלגיון בלטרון, ואיפשר מאוחר יותר את סלילת דרך עוקפת לירושלים ("[[דרך בורמה (ישראל)|דרך בורמה]]").

הפעם הוחלט להטיל את המשימה על שתי חטיבות פלמ"ח - חטיבת "הראל", שהחזיקה בפרוזדור ירושלים, וחטיבת "יפתח", שהועברה במיוחד מהגליל לחזית ירושלים, כדי לתגבר את כוחות צה"ל באזור - תחת פיקוד יגאל אלון, מפקד השדה הבכיר של הפלמ"ח.

לפי תוכנית הפעולה נועד גדוד אחד מחטיבת "יפתח" לערוך פשיטות על עמדות הלגיון בחלק המערבי והצפון מערבי של מתחם לטרון, כדי להטעות את פיקוד הלגיון ולאלץ אותו לרכז את עתודותיו באזור זה, בעוד המתקפה העיקרית מונחתת מכיוון דרום, על עמדות הלגיון ברכסים ממזרח לכפר לטרון (מרכז מערך ההגנה של הלגיון). גדוד 5 של "הראל" נועד לכבוש את משלט י"ג (נ"ג 350), ולאחר כיבושו נועד גדוד 3 של "יפתח" לעבור דרכו, ולהשתלט על משלט י"ד (נ"ג 315), על הרכס מדרום לו.

* בליל [[15 ביולי|15]]-[[16 ביולי]] [[1948]] תקפה [[פלוגה]] מ[[חטיבת הראל]] את "רכס התותחים" (נ.ג 395) בחלקו המזרחי של רכס לטרון וכבשה בהסתערות את המשלט. [[הליגיון הערבי]] שחזה את ההתקפה, חוזק בגדוד משוריין שהחל כעבור זמן קצר בהתקפת נגד. לוחמי הראל לא צוידו בנשק נגד שריון. השחר עמד לעלות ומפקד הפלוגה החליט על נסיגה לפני שיכותר על ידי כוח הלגיון העדיף. הפלוגה השאירה במקום שלושה פצועים קשה שלא ניתן לטלטלם וחובש שהתנדב להישאר ולטפל בהם. ארבעתם נהרגו בידי הירדנים.

קרב לטרון השאיר את חותמו על הזיכרון הקולקטיבי הישראלי ומהווה חלק ממיתוס "המייסדים" של המדינה היהודית. משמעות סמלית נוספת קיימת גם בשל השתתפותם של [[ניצולי השואה]] בקרבות. ההתקפות עלו בחייהם של 168 חיילים ישראלים, אך יש כאלו המנפחים מספר זה לכ-200.{{מקור}}{{כלומר?}} באוקטובר 1949 נאספו עצמות החללים שנותרו בשדה הקרב ו[[הלוויית 323 חללי מלחמת העצמאות בירושלים|הובאו לקבורה בהלוויה המונית]] בקברי אחים ב[[בית הקברות הצבאי בהר הרצל|בבית הקברות הצבאי בהר הרצל]] בירושלים כחודש אחר כך יחד עם הרוגים נוספים בקרבות באזור ירושלים וסביבתה.{{הערה|{{דבר||גבורי ישראל שנפלו הובאו לקברות בהר הרצל|1949/11/18|00113}}; {{דבר|א.תלמי|פרשת חיפוש הגופות|1949/11/18|00118}}; {{מעריב||ב-228 ארונות מובלים חללי ירושלים למנוחת נצחים בהר-הרצל|1949/11/17|00100}}; {{מעריב||חודש ימים נמשך ליקוט עצמות הקדושים|1949/11/17|00105}} {{מעריב||המשך|1949/11/17|00405}}; {{מעריב||"בזכותם אנו חיים בירושלים" (שיחה עם הרב הצבאי הראשי סגן-האלוף ש.גורונצ'יק)|1949/11/17|00201}}; {{מעריב|א.ירושלמי|מסע האבל של 228 ארונות|1949/11/20|00201}}}}

* עדויות משתתפי הקרב, '''מקרבות לטרון''', [[מערכות]] נ"ט, אלול תש"ט (ספטמבר 1949), עמודים 39-2121–39.

* {{מערכות|[[ישראל בר]]|קרבות לטרון|1/106151|96, אוקטובר 1955, עמודים 7-49}}