צדק מתקן בדיני הנזיקין – הבדלי גרסאות

ראשית, לדעתה של [[סוזן רנדל]], מרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת Indiana, במאמרה "'''Corrective Justice and the Tort proccess'''" עצם העובדה שאמת המידה שלפיה נקבע אם התנהגות היא רשלנית או לא, סותרת במישרין את רעיון הצדק המתקן, ולכן הבסיס הנוכחי של דיני הנזיקין לא יכול להכיל כלל את הקונספט של צדק מתקן. אם אשמו של אדם נבחן לא לפי מצבו המנטלי הסובייקטיבי ("אשם מוסרי"), אלא על ידי אמת מידה אובייקטיבית ("אשם חברתי"), אין זה אשם אמתי. לדידה של רנדל, מושג ההתנהגות הסבירה, שלאורו נמדדת התנהגותו של הנתבע בנזיקין, הוא בעייתי משום שלא נבחן כאן אשמו האמתי של הנתבע אלא הנורמה השלטת בחברה. מצד שני, גם באימוץ אשם סובייקטיבי יש בעייתיות רבה, משום שיש אי-צדק לניזוק, וכן פגיעה ברעיון ההתאמה, בכך שיש התייחסות למידת האשם הסובייקטיבית של המזיק. הנזק נגרם, ויש צרימה בלחשוב שהניזוק לא יקבל פיצוי רק משום שהמזיק הספציפי היה רפה-שכל, או פשוט לא מודע למעשיו. כך לכוד הצדק המתקן בין הפטיש לסדן.

 

 

בית המשפט קבע כי שר האוצר עשה שימוש כדין סמכויותיו, ולכן יש לדחות את תביעתו של שוורץ. השתלשלות האירועים מעוררת חשש שגם אם המשפט יאמץ את עיקרון הצדק המתקן, בסופו של דבר התאורמה של [[רונלד קואס]] '''(R. H. Coase, “The Problem of Social Cost")''' היא זו שתקבע (הנקודה מומחשת במאמרו של עדי אייל, "'''רטוריקה כלכלית: כלכלה וספרות בניתוח המשפט'''"). כך מתבזבזים משאבים גם בהליך המשפטי, שיביא לתוצאות ריקות מתוכן, וגם לא נחסכות עלויות העסקה ששני הצדדים היו יכולים להימנע מהן אם המשפט היה מאמץ כלל משפטי בהתאם לתפיסה הכלכלית. לכן סבורים המבקרים שהצדק המתקן המסורתי הוא מעין "[[דון קישוט]]", אשר אין לו מגע אמיתי עם הקרקע הקשה של המציאות.