אוריאל אקוסטה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Dvh313 (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
Dvh313 (שיחה | תרומות)
אין תקציר עריכה
שורה 8:
ד'אקוסטה נולד ב[[פורטו]] שב[[פורטוגל]] למשפחה שהייתה נצר ל[[אנוסים]]. אביו היה אומנם ממוצא [[נצרות קתולית|קתולי]], אך אמו הייתה מצאצאי ה"[[מראנוס]]". הילד גבריאל ד'אקוסטה, כפי שנקרא אז, חונך כנוצרי. הוא למד חוק כנסייתי ב[[אוניברסיטת פורטו]] ושימש כגזבר ה[[קתדרלה]]. בשלב כלשהו של חייו הוא למד יותר ויותר על עברה היהודי של משפחתו והחליט ל[[גיור|התגייר]], יחד עם כל בני משפחתו. אולם, מכיוון שלא היו בידיו מקורות יהודיים או [[רב]]נים פרט ל[[תנ"ך]], הוא הגדיר בעצמו את ה[[יהדות]], על פי הכתוב. באותה תקופה פעלה ב[[ספרד]] ובפורטוגל ה[[אינקוויזיציה]], לכן נאלץ ד'אקוסטה לברוח ל[[אמסטרדם]], שם התקיימה קהילה יהודית שוקקת. באמסטרדם עבר גבריאל גיור רשמי ושינה את שמו לאוריאל.
 
אולם באמסטרדם גילה אוריאל כי ה[[יהדות רבנית|יהדות הרבנית]] שונה לגמרי מהיהדות שהגדיר בעצמו. מופתע מהשוני, כתב בשנת [[1616]] את '''אחת עשרה התזות''', מסה המהווה התקפה על עיקרי היהדות הרבנית לעומת המקור התנ"כי. רבני אמסטרדם דרשו ממנו לחזור בו מכתביו, אך הוא סירב, ועל כן הוטל עליו [[חרם (הלכה)|חרם]]. יש לציין, כי גם בקהילות [[ונציה]] ו[[המבורג]] הוטל עליו חרם. יתר על כן, [[ר' [[יהודה אריה מודנהממודנה]] (ריא"ם) כתב את ספרו "'''צינה וחרב'''" במטרה להפריך את טענותיו של ד'אקןסטא. החרם על ד'אקוסטה נמשך עשר שנים, ורק אמו קיימה איתו קשר. בתגובה הוחרמה אף היא על ידי הקהילה, ולאחר מותה הייתה בתחילה התנגדות בקהילה לקבור אותה. רבני אמסטרדם אף הצליחו לשכנע את מנהיגות העיר [[שרפת ספרים|לשרוף את ספרו]] החדש - '''בחינת מסורות הפרושים''' - באשמת [[מינות (יהדות)|מינות]]. החלטה זו שברה את רוחו של ד'אקוסטה באופן סופי והוא פנה למנהיגי הקהילה במטרה לחזור לקהלה. בטקס דומה לטקס החזרת הכופר אל הכנסייה התוודה ד'אקוסטה בפומבי על "חטאיו" ו"שגיאותיו" וקיבל עליו את הסמכות הרבנית.
 
אולם ד'אקוסטה המשיך להביע את דעותיו בפני אנשים קרובים שבהם בטח, והפך באופן אירוני לאנוס בקהילתו. הרבנים הטילו עליו חרם נוסף למשך שבע שנים, לאחר ששכנע שני נוצרים לא להתגייר. גם הפעם, בחלוף שבע שנות החרם, שבור מהבדידות אליה נקלע, פנה ד'אקוסטה לקהילה היהודית וביקש לחזור ולהצטרף אליה. שוב נערך לו הטקס שבו חזר בו מ"שגיאותיו". הפעם הוא גם הולקה שלושים ותשע [[מלקות (הלכה)|מלקות]], ובסוף תפילת ה[[שבת]] הוא הושכב על מפתן בית הכנסת וכל הקהילה צעדה החוצה על ירכו.