הבדלים בין גרסאות בדף "ג'רום דייוויד סלינג'ר"

מ
בוט החלפות: ארצות הברית, ווינה, \1ווינה, לעיתים
(תיקון קישור)
מ (בוט החלפות: ארצות הברית, ווינה, \1ווינה, לעיתים)
אביו של סלינג'ר דרש מבנו שילמד מקצוע "נחשב", שיספק לו הכנסה גבוהה; ושינהל בעתיד את העסק המשפחתי. אך סלינג'ר סולק ממספר בתי ספר מפני שלא השקיע בלימודיו. הוריו החליטו אפוא לשלוח אותו לאקדמיה צבאית. שם השקיע בלימודיו, ואף היה אחראי על נבחרת הסיוף של הפנימייה. בשהותו בפנימייה גילה סלינג'ר אהבה לתחום הצבאי, אך זו תמה עם שירותו ב[[מלחמת העולם השנייה]] (ניתן להבחין בדמיון להולדן קולדפילד, הדמות הראשית בספרו [[התפסן בשדה השיפון]], שסולק גם הוא ממספר בתי ספר והיה אחראי על נבחרת הסיוף בפנימייה בה גר).
לסלינג'ר היו חלומות גדולים בצעירותו, אך רמתו בלימודים הייתה ממוצעת. אחד ממוריו בקולג' אף כינה אותו "התלמיד הגרוע ביותר באנגלית ובכתיבת חיבורים שלמד כאן אי פעם". ב-[[1936]] החל ללמוד ב[[אוניברסיטת ניו יורק]] לתואר בחינוך מיוחד, אך נשר בשנה שלאחר מכן. אז דחק בו אביו ללמוד את עסקי יבוא הבשר, והוא נסע לעבוד בתחום ב[[וינה|ווינה]] וב[[בידגושץ'|בידגושץ]]. המראות שבהם נתקל בתקופה זו גרמו לו להפוך לצמחוני; והחמירו את הקרע בינו לבין אביו (שסלינג'ר, בסופו של דבר, לא השתתף בהלוויתו). עזב את וינה חודש לפני ש[[אנשלוס|נכבשה על ידי הנאצים]].
 
ב-[[1939]], החל סלינג'ר ללמוד ב[[אוניברסיטת קולומביה]]. שם השתתף בקורס כתיבה של וויט בארנט, עורך וותיק של כתב עת ספרותי נחשב. לדברי וויט, סלינג'ר לא התבלט בסמסטר הראשון; אך בשני השלים לפתע שלושה סיפורים. וויט התרשם מרמת הכתיבה, ופרסם בכתב העת שלו את סיפורו הראשון של סלינג'ר. הייתה זו תחילתה של שותפות ספרותית שנמשכה מספר שנים. חבריו של סלינג'ר לספסל הלימודים זוכרים אותו כאדם נאה במיוחד בעל הומור ציני ועוקצני; וכאחד שהעדיף לשבת בצד ולהתבודד בזמן ששאר הסטודנטים היו משתכרים. סלינג'ר נהג תמיד לומר לחבריו כי יום יבוא ויהיה סופר מפורסם שיעשה מזה הון – "נבואה" שהתגשמה לבסוף.
ב-1948 פרסם ב[[הניו יורקר|ניו יורקר]] את הסיפור "[[יום מושלם לדגי בננה|יום מושלם לדגי הבננה]]", שזיכה אותו בתהילה עולמית. המבקרים הרעיפו שבחים על הסיפור, שנחשב עד היום לאחד הסיפורים הקצרים הטובים ביותר אי פעם. ההצלחה לה זכה סיפור העלתה את מעמדו של סלינג'ר ב[[הניו יורקר|ניו יורקר]], שם המתינו עתה בקוצר רוח לסיפורים נוספים פרי עטו. עם פרסום הסיפור החלה תקופה ספרותית פורייה, שנמשכה כעשור, בה כתב את כל יצירותיו המפורסמות (אם כי חלקן פורסמו לאחר מכן).
 
סלינג'ר סירב להיענות לתכתיבי עורכיו והתקוטט איתם לעתיםלעיתים מזומנות, דבר שעיכב את פרסום ספריו וגרם לו הפסדים כספיים.
 
בשנת 1951 יצא לאור "[[התפסן בשדה השיפון]]", ספרו המצליח ביותר של סלינג'ר, שתורגם לשפות רבות. דעת המבקרים הייתה מעורבת: היו שראו בו ספר מצוין והיו שראו בו ספר באיכות ירודה.
 
===התבודדותו של סלינג'ר ואחרית ימיו===
ההצלחה הרבה והפרסום הרב להם זכה "[[התפסן בשדה השיפון]]" לא היו לרוחו של סלינג'ר, שהחל להיעלם בהדרגה מעיני הציבור. הוא אסף את סיפוריו שפורסמו ב[[הניו יורקר|ניו יורקר]] והוציאם לאור כקובץ סיפורים בשם "9 סיפורים" וכספר שנקרא "פראני וזואי". לאחר מכן עזב את ניו יורק וב-1953 עבר לגור לבדו בעיירה קורניש שבצפון-מערב ארה"בארצות הברית. סלינג'ר היה אהוב על תושבי המקום, בייחוד בני הנוער והילדים, אליהם התייחס בידידות ובחיבה; ואף נתן להם לערוך מסיבות בביתו. כל זה נגמר כאשר סלינג'ר הסכים להעניק ראיון בלעדי לעיתון בית ספר; והנערים ניצלו את הסכמתו ומכרו את הראיון כסקופ בלעדי לעיתונאים שניסו במשך שנים להשיג ראיון עמו. סלינג'ר נפגע מאוד, והסתגר מאז בביתו.
 
אופיו המתבודד של סלינג'ר רק הגביר את סקרנותו של הציבור כלפיו. מאז פרסום "התפסן" ושני קובצי סיפוריו (ראו את הפסקה הקודמת) לא פרסם סלינג'ר מילה. רבים האמינו שסלינג'ר המשיך לכתוב סיפורים, שיתפרסמו לאחר מותו. העניין הציבורי בסלינג'ר הוליד תעשייה שלמה של ספריו אודות חייו, והשערות לגביהם. בראיון ב-1974, לאחר שנגנבו סיפורים שכתב, אישר סלינג'ר שהוא עדיין כותב, אך להנאתו הפרטית בלבד ולא בשביל הציבור הרחב.