אופרה צרפתית – הבדלי גרסאות

ראמו לא ניסה ליצור סוגות חדשות; תחת זאת, חידש מבפנים צורות קיימות, תוך שימוש בשפה מוזיקלית שהצטיינה במקוריות רבה. הוא היה מלחין פורה, שכתב חמש 'טרגדיות במוזיקה', שש אופרות-בלט, מספר רב של 'פסטורליות הרואיות' ומערכות נפרדות של אופרות-בלט, וכן שתי אופרות קומיות. ראמו נהג גם לעבד ולתקן את יצירותיו פעם אחר פעם, עד שלא נותר דמיון רב בין הגרסאות המקוריות לאחרונות. ב-1745 התקבל ראמו כמלחין החצר הרשמי, אבל בשנות ה-50 של המאה ה-18 פרצה מחלוקת חדשה, שנודעה בשם [[ריב הליצנים]] (Querelle des Bouffons). במסגרת המחלוקת האשימו מצדדי האופרה האיטלקית, בהם ה[[פילוסוף]] [[ז'אן-ז'אק רוסו]], את ראמו בגישה מיושנת וממוסדת. "מתנגדי הלאומיות" (כפי שכונו לעתיםלעיתים) דחו את התחכום המוזיקלי של ראמו והעדיפו על פניו את הפשטות וה"טבעיות" של סגנון ה[[אופרה בופה]] האיטלקי, אותו ייצגה, למשל, "השפחה הגברת" של [[ג'ובאני באטיסטה פרגולזי|פרגולזי]]. לטיעוניהם ניכרה השפעה רבה על התפתחות האופרה הצרפתית במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה, ובייחוד על הצורה החדשה שנודעה בשם '''אופרה קומיק'''.{{הערה|אליזבת קוק, "ריב הליצנים" ב[[מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים]] אונליין}}

ב-1752 כתב [[ז'אן-ז'אק רוסו]], התומך העיקרי במוזיקה האיטלקית, אופרה קצרה בשם Le Devin du village ([[נביא הכפר]]), בניסיון להפגין בצרפתית את האידאליםהאידיאלים שלו במוזיקה - שאיפה לפשטות ולטבעיות. האופרה "נביא הכפר" הוצגה לראשונה ב-1 במרץ 1753. אף כי ביצירה של רוסו לא היה דיאלוג מדובר, הפשטות והטבעיות שהפגין בה רוסו הפכו לאידאללאידיאל שהציבו לעיניהם מלחיני האופרה הקומית בשנים הבאות. בין השאר עלתה פרודיה על האופרה, בשם "אהבת בסטיין ובסטיינה" ב"קומדי איטליין" באוגוסט 1753 ושנים אחדות לאחר זאת עיבד אותה [[צ'ארלס ברני]] ל"האיש הערמומי" (לונדון, [[תיאטרון דרורי ליין]], 21 בנובמבר 1766). מלחינים אחרים שהושפעו מן "הנביא הכפרי" היו [[אג'ידיו דוני]], שהאופרה שלו, "הצייר המאוהב בדוגמניתו" הועלתה לראשונה ב-1762; [[פרנסואה אנדרה פילידור]] ("טום ג'ונס", 1765) ומונסיני ("העריקים", 1769). כל היצירות הללו עסקו בנציגים שכיחים מן הבורגנות הצרפתית, ולא בגיבורים קלאסיים. אך החשוב והפופולרי ביותר בין מלחיני האופרה הקומית בשלהי המאה ה-18 היה [[אנדרה מודסט גרטרי]]. חשיבותה של "הנביא הכפרי" לא עמדה בשום יחס לאורכה ומשקלה המוזיקלי. "ריב הליצנים" של אותה תקופה השווה את הטרגדיה הלירית הצרפתית, לרעתה, עם ה[[אופרה בופה]] האיטלקית כמודל לסגנון אופראי. פשטותה וקלילותה של האופרה של רוסו, שכולה שירים (Air), [[רצ'יטטיב]]ים, מקהלות ומחולות, לצד רעננותה ופשטותה של העלילה, קסמו לקהל הצופים.{{הערה|פיליפ רובינזון, "הנביא הכפרי", [[מילון גרוב למוזיקה ומוזיקאים]] אונליין}}