מרדכי בן-עמי – הבדלי גרסאות

'''מרדכי בן-עמי''' (ב[[רוסית]]: '''Мордехай Бен-Амми'''), במקור '''חיים''' '''מרדכי''' ('''מארק''') '''רבינוביץ'''' (ברוסית: '''Марк Яковлевич Рабинович''';{{כ}} [[1854]], וֶרְחוֹבְקַה, פלך [[פודוליה]], [[האימפריה הרוסית|רוסיה]] ([[אוקראינה]]) – [[8 בפברואר]] [[1932]], [[תל אביב הקטנה|תל אביב]], [[המנדט הבריטי|ארץ ישראל]]) היה [[סופר]], [[עיתונאי]] ו[[בעל טור]] [[ציונות|ציוני]] [[יהדות רוסיה|יהודי]]-[[האימפריה הרוסית|רוסי]], שכתב בעיקר ב[[רוסית]] ומעט ב[[יידיש]]. תחילה חתם על פרסומיו בשם העט [[ראש הגולה|"ריש גלותא" ('ראש הגולה')]], אך בסופו של דבר אימץ את השם מ. בן-עמי, וכך גם הוא ידוע בקרב הציבור.<ref>"[[מכון גנזים]] מבקש", בתוך [[חרות (עיתון)|'''חרות''']], 10 ביולי, 1964</ref><ref name=":0">מ. בן עמי, '''אישי דורנו''', [[הוצאת שטיבל|שטיבל]] תל- אביב, תרצ"ג, עמ' 8-5</ref><ref name=":1">[[דוד תדהר]], '''אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו,''' עמ' 784-783</ref>

באותה שנה, 1881, פרצו [[הסופות בנגב|הפרעות בדרום רוסיה]] ובן-עמי ארגן, יחד עם קבוצת סטודנטים את ההגנה העצמית הראשונה ברוסיה. הקבוצה התפלגה לשתיים: קבוצת "[[עם עולם]]", שתמכה ביציאה לארצות הברית, וקבוצת [[ביל"ו]], שנשאה את עיניה לציון. בן-עמי נסע ל[[וינה|ווינה]] לפגוש את [[קרל נטר]], נפגש עם [[פרץ סמולנסקין]] ונכבש לרעיון [[חובבי ציון|חיבת ציון]]. הוא החל לכתוב ברוסית בעיתון הרוסי "ווסחוד" והתגלה כ[[פובליציסטיקה|פובליציסט]] בעל השפעה. לאחר שהות ב[[פריז]] הגיע ל[[ז'נבה|גז'נבה]] והשתקע שם עד שנת 1886.<ref name=":0" /> כאן גם החל לכתוב סיפורים על נושאים יהודים מה[[שטעטל|עיירה]] היהודית, וחיבב את הנושא הלאומי על קוראיו.

בן-עמי חזר לאודסה בשנת 1886 והחל להשקיע רבות באגודת "חובבי ציון". הוא התקרב מאוד ל[[יהודה לייב פינסקר|פינסקר]] והיה לידיד נפשו של [[אחד העם]], אך כאשר הופיעה [[ציונות מדינית|הציונות המדינית]] של [[בנימין זאב הרצל|הרצל]] על במת ההיסטוריה הפך להיות ציוני נלהב. בשנת [[1897]] השתתף ב[[הקונגרס הציוני הראשון|קונגרס הציוני הראשון]] שנערך ב[[בזל]], כציר מטעם [[אודסה]]. מותו של הרצל בשנת 1904 הכה אותו בצער ובתדהמה. הוא עזב את [[האימפריה הרוסית|רוסיה]] בשנת [[1905]] והשתקע שוב בשוויץבשווייץ לתקופה ארוכה של 17 שנים. משם המשיך לשלוח מאמרים ונובלות. בשנת [[1923]] [[העלייה השלישית|עלה]] ל[[המנדט הבריטי|ארץ ישראל]] והתיישב בחיפה, ולאחר מכן עבר ל[[תל אביב הקטנה|תל אביב]].

מרדכי בן-עמי נפטר בתל- אביב בשנת [[1932]].

על שמו קרוי רחוב בן-עמי בתל- אביב.

היה כוח ועוצמה בדבריו, הספיד אותו [[חיים נחמן ביאליק|ביאליק]] במלאת שנה למותו, שהשפיעו ישירות והטביעו את חותמם, גם אם לא תמיד נאמרו בצורה מנומסת.<ref>[[חיים נחמן ביאליק]], "[http://benyehuda.org/bialik/dvarim_shebeal_peh90.html על בן-עמי]" [<nowiki/>[[פרויקט בן-יהודה|פרוייקטפרויקט בן יהודה]]]</ref> יצירתו הפובליציסטית והספרותית כאחת אמנם לא הצטיינה, לדברי ביאליק, מבחינה אמנותית, אך דבריו יצאו מן הלב ונכנסו אל הלב. הוא נלחם בהתבוללות, נלחם בממשלה [[רוסיה הצארית|הצאריסטית]], דגל בהתלהבות ב[[לאומיות]], אהב את הטבע והעלה על רף גבוה את העממיות בסיפוריו.

כך תיאר בן-עמי את הופעתו של [[בנימין זאב הרצל|הרצל]] בקונגרס הראשון בבאזלבבזל

לדעת [[יוסף קלוזנר|יוסף קלאוזנר]] לסיפוריו של בן-עמי ראוי יותר התיאור: ציורים או [[אידיליה|אידיליות]]. אין אירועים בסיפוריו, אלא דמויות יהודיות קיבוציות, עממיות.<ref name=":2">[[יוסף קלוזנר]], "מרדכי בן-עמי; המספר הלאומי העממי" בתוך ספרו: '''יוצרי תקופה וממשיכי תקופה''', [[מסדה (הוצאת ספרים)|מסדה]], 1956, עמ' 107 - 117</ref> גם הוא מצביע על ההבדל הגדול שבין מאמריו ה[[מחלוקת|מתפלמסים]] , בהם הוא "רותח ומתרגז, מתווכח ומתרעם, קובל ומתנפל", לבין סיפוריו, בהם הוא שקט, זך, ומלא אהבה. בן-עמי אהב מאוד את היהדות הישנה, הטבעית, שאינה מעמידה פנים, ושנא את המשכילים למחצה. אהב את העממיות ושנא את ה[[התבוללות|מתבוללים]]. לא לחינם סיפוריו מתעסקים רובם ככולם בשבתות, בחגים, ביפה ובשקט של התרבות היהודית. מכיוון שנאלץ להתרחק מהחינוך היהודי בנדודיו, הוא הרבה לכתוב ב[[רוסית|שפה הרוסית]], וזו אחת הסיבות, טוען קלוזנר, שהוא לא תפס בציבוריות היהודית את המקום הראוי לו.

רק חלק מיצירותיו נקבצו בספרים. הופיע קובץ אחד של ספוריו ברוסית. בתרגום עברי הופיעו:"כתבי בן עמי", 1914; "קובץ ספורים" ע"יעל ידי "[[מוריה (הוצאת ספרים)|מוריה]]", 1914; "סיפורים לילדי ישראל", 1932; "סיפורים לנערי ישראל" 1932; "אנשי דורנו", 1932 בהוצאת [[הוצאת שטיבל|שטיבל]]. כן הופיעו ספריו בתרגום ל[[יידיש]].<ref>[[האנציקלופדיה העברית|האנצקילופדיה העברית]], כר' ט, תשי"ח</ref>