הברונים השודדים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אלפא קנטאורי (שיחה | תרומות) אחידות במיקום הערות שוליים |
Matanyabot (שיחה | תרומות) מ בוט החלפות: לעיתים |
||
שורה 2:
'''הברונים השודדים''' (מ[[אנגלית]]: '''Robber barons''') הוא כינוי שהעניק [[מרק טוויין]]{{דרוש מקור}} ב[[המאה ה-19|מאה ה-19]] לקבוצה בולטת של יזמים, תעשיינים ואנשי עסקים ששגשגו בארצות הברית אחרי [[מלחמת האזרחים האמריקנית]] (1860-65). מקורו של הכינוי הוא מ[[ימי הביניים]], כשאז הוא ניתן לבעלי אדמות גרמנים שגבו סכומי עתק מספינות שעברו בנחלותיהם לאורך הנהר [[ריין]]. הכינוי זכה לפופולריות בעקבות שם ספרו של ההיסטוריון [[מתיו ג'וזפסון]].
הכינוי "ברונים שודדים" נוצר אצל טוויין כביטוי של לגלוג, אך גם של הערכה והערצה ליזמים הנועזים של התקופה, שייצגו את הרוח לאורה חי טוויין ואת שאיפותיו הוא{{הערה|חלומו הגדול, שלא התגשם, של טוויין היה לקנות לעצמו עושר גדול באמצעות יוזמות עסקיות. Joseph L. Coulombe ''Mark Twain and the American West'', עמ' 70-71.}}. ברוח התפישה המקובלת אז כתב טווין כך: "מלכי הרכבות האלו הם בין הדגולים שבבני האדם, ואולי אפשר לומר, הדגולים שבבני האדם באמריקה." טוויין נטה למחול לברונים על נוהגם, כל עוד היו גלויים ובוטים. על [[אנדרו קרנגי]] כתב בהערצה: "הוא קנה תהילה, ושילם עליה במזומן."{{הערה| Joseph L. Coulombe ''Mark Twain and the American West'', עמ' 72.}} מתיו ג'וזפסון הגדיר את יחסו של הציבור לברונים השודדים בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 כך: "העשירים החדשים, שזכו במהירות כה רבה לכוח רב בתחום הכלכלי, נהנו מהערכה רבה כמעט אצל כל האמריקנים במשך לפחות עשרים שנה אחרי מלחמת האזרחים... מידת ההסכמה הציבורית למעשיהם משתקפת בתיאורים גלויים
הכינוי הוחל תחילה בעיקר על יזמים ואנשי עסקים שהיו קשורים בבניית פסי רכבת ברחבי ארצות הברית, מימנו את הבנייה, סיפקו את החומרים לה או עשו שימוש ברכבות כדי להעביר מטענים. כך נכללו בכינוי אנדרו קרנגי, שהיה איל [[פלדה]] ורכבות, [[ג'ון ד. רוקפלר]], שהיה היזם החשוב ביותר בתעשיית הנפט בארצות הברית במאה ה-19, איל הרכבות [[קורנליוס ואנדרבילט]], [[לילנד סטנפורד]], שהיה סנטור ובעל חברת רכבות, [[ג'יימס ג'. היל]], בעליו של קו [[גרייט נורת'רן]], [[ג'יימס ביוקנן דיוק]], מייסד "[[חברת הטבק האמריקנית]]" ומאוחר יותר גם הבנקאי הנודע [[ג'יי. פי. מורגן]].
שורה 10:
היחס לברונים השודדים, שתחילה הייתה בו בעיקר הערכה לתנופה היזמית הבוטה שלהם, נמסך בהדרגה גם בהסתייגות. בעלי עסקים שדרכם צלחה פחות רחשו איבה לאלו שהצליחו יותר, ונוהגם של אחרים עורר איבה. לילנד סטנפורד, לדוגמה, היה מושל וסנטור לשעבר מקליפורניה, שניצל את קשריו הפוליטיים כדי להביא את קליפורניה לחוקק חוקים שאסרו על תחרות עם חברת הרכבות שלו{{הערה|Burton W. Folsom Jr., ''Entrepreneurs vs. the State: A New Look at the Rise of Big Business in America, 1840 — 1920'' (Herndon, VA: Young America's Foundation, 1987), עמ' 22.}} וכך הצליח לגרוף רווחים עצומים. גורם אחר לאיבה שהחלה מתעוררת כלפי הברונים השודדים היה הניצול הבוטה שלהם את ה[[סובסידיה|סובסידיות]] הממשלתיות ואת אדמות החינם שהוענקו לחברות הרכבות. רעיון התמיכה הממשלתית ביזמים, כדי לעודד "שיפורים פנימיים" היה אחד מסעיפי המצע הבולטים של [[המפלגה הרפובליקנית]], מפלגתו של [[אברהם לינקולן|לינקולן]] והתומכת המסורתית בממשלה 'גדולה', ששלטה בארצות הברית משך שנים רבות אחרי מלחמת האזרחים. הניצול הבוטה של הסובסידיות, כמו זה שביצע [[ג'יי קוק]] בחברת [[נורת'רן פסיפיק]] פושטת הרגל, היה גורם נוסף שהעצים את הראייה של "הברונים השודדים" באור שלילי.
תור הזהב של "הברונים השודדים" הסתיים בשלהי המאה ה-19, עם סיום תהליך תיעושה הראשוני והמואץ של ארצות-הברית, ועם השלמת רוב מסילות הרכבת המרכזיות. הכינוי, עם זאת, ממשיך לשמש
==ראו גם==
| |||