אסכולת אנטיוכיה (נצרות) – הבדלי גרסאות

האנטיוכיים התגבשו מתוך התנגדות לנטייה של התאולוגים באלכסנדריה, במיוחד כפי שבא לידי ביטוי בעבודתו של [[אוריגנס]], לעקור כליל את פשט הכתובים (על פיר רוב של [[הברית הישנה]]) באמצעות פרשנות [[אלגוריה|אלגורי]]ת כמעט ללא גבול. המצריים הושפעו מאוד מ[[פילון האלכסנדרוני|פילון]], שתירץ את הניגודים בין המקרא לפילוסופיה ה[[אפלטוני]]ת בה דגל באמצעות התעלמות מהמסר המילולי שעלה מהטקסטים וייחוס של רובדי משמעות נסתרים להם. כך, לדוגמה, קטעים בעייתיים שעוררו התנגדות כמו השמדת [[שבעת העממים]] בידי [[יהושע בן נון]], פורשו כדימוי: במקרה זה, כמאבק בתאוות שסימלו הכנענים בידי יהושע ששמו מרמז כבר על ישו. בתגובה, שללה האסכולה האנטיוכית את האלגוריה והתמקדה בפשט הכתוב, שלשיטתה היה בעל משמעות אחת נהירה וברורה (בין אם ממשית-נורמלית ובין אם פיגורטיבית; בכל מקרה לא ניתן היה להתעלם ממנה ולפטרה כאלגוריה) שצריך היה לגלות באמצעות ניתוח מדוקדק. לשם כך הם הפעילו כלים פילולוגיים והיסטוריים וניסו לזקק את המובן שהיה למילים בהקשרן המקורי, בעברית וביוונית כפי ששימשו בזמן שנתחברו.

 

 

הפן האחר בו נאבקו האנטיוכיים באסכולה המצרית היה ה[[כריסטולוגיה]]. הסורים הרבו להדגיש כי כי המימד האלוהי של [[האל הבן]] המתגשם בישו הנו מושלם, נצחי ולא יכול להיות חשוף לתמורה כלשהי כתוצאה מה[[אינקרנציה]]. גישתם זו נבעה מהחשיבות העליונה שייחסו ל[[טרנסצנדנטיות]] של הבורא ולריחוקו הבסיסי מן העולם הגשמי שכונן. כל נטייה לקרב בין היוצר ליצירתו, בין הנשגב לטבע, הייתה בעיניהם גלישה לכפירה מסוכנת ולפגניות. הפער היסודי הזה הכתיב פרשנות זהירה, מורכבת מאוד, לכריסטולוגיה. האנטיוכיים תיארו את האל הבן כמצוי במנגנון מושלם של תיאום עם ישו בבשר, שהיה משכנו בעולם הזה, כשבכל עת השניים גם נפרדים מבחינה טכנית. קיום זה התאפשר בשל חסד מיוחד שהעניק האל לישו בן-האדם. כמעט ניתן היה לדבר עליהם כ"שני בנים" שונים של [[האל האב (נצרות)|האב]]. רק הגוף המוחשי סבל ומת על הצלב, בעוד שהמימד האלוהי אמנם היה קרוב אליו באותה שעה אך ניצב כמובן מעבר לתחושות אלה אליהן היה אדיש מעצם טבעו. תיאור של האל הבן כסובל ומעונה היה בחזקת מינות גמורה לשיטת האנטיוכיים. בו בזמן, הם אחזו כמובן באחדות שני הממדים שהתגלמו בישו החי. הכריסטולוגיה האנטיוכית הובילו את [[המינות הנסטוריאנית|נסטוריוס]] לדחות את התואר "מולידת האלוהים" (תאוטוקוס) עבור [[מרים הבתולה]], שכן ילדה אך את הגוף הגשמי עם נשמתו האנושית הרגילה, לא את המהות האלוהית שהתגלמה בו. האלכסנדרונים, לעומתם, הדגישו את הרצף בין שני הטבעים ואת הנסיות שבאיחודם. כשם שהסורים נדרשו להגן על תורתם מפני האשמות ביצירת פיצול בין שני הטבעים שאיים על מהותו האלוהית של הנוצרי, כן האשימו הם את המצרים בפגניות ובטשטוש הגבולות בין הבורא המרוחק לעולם הנחות שיצר.