בית מחוקקים חד-ביתי – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Matanyabot (שיחה | תרומות)
מ בוט החלפות: לעיתים
IdoZ6 (שיחה | תרומות)
עריכה
שורה 1:
{{עריכה|פסקה=|סיבה=דרושה הגהה|נושא=מדעי החברה}}
 
בחלק מ[[פרלמנט|בתי-המחוקקים]] בעולם יש שני בתים - [[בית תחתון]] ו[[בית עליון]]. בכל מדינה מתחלקות סמכויות החקיקה באופן שונה מעט ביניהם, אך בעיקרון הבית העליון נדרש לאשר הצעות חוק שאישר הבית התחתון כדי שאלה תהפוכנה לחוקים. לעומת השיטה הזו, בחלק מהמדינות בעולם פועלת שיטת '''בית מחוקקים חד-ביתי''', בה אין שני בתים בפרלמנט, אלא בית אחד בלבד. בשיטה זו, די באישור הצעת חוק על ידי בית אחד כדי להופכה לחוק - אין מוסד עליון יותר שנדרש אישורו.
'''בית מחוקקים חד-ביתי''' הוא מצב נפוץ שבו יש [[בית מחוקקים]] (פרלמנט) אחד באותה מדינה. עם זאת, במדינות רבות בעולם [[הרשות המחוקקת]] מחולקת לשני בתי מחוקקים, המכונים '''[[בית תחתון]]''' ו'''[[בית עליון]]'''.
 
בדרך כלל, השיקול ליצירתהמרכזי ביתלכינון מחוקקים אחדחד-ביתי הוא כנראה{{הבהרה}} חוסר צורך ביצירת שני בתים. החלוקהשיטת שני הבתים בפרלמנט נועדה, בדרך כלל נועדת, להבטיח ייצוג והבטחת אינטרסים שלשוויוני מיעוטיםלמיעוטים אתניים או תת- יחידות ב[[פדרציה]]<ref>כמו המדינות בארצות הברית, למשל.</ref>. לעיתיםלא רבותאחת יששורר מתח בין שני הבתים. לפעמיםלעתים (כמומביא ב[[ניו זילנד]] ו[[דנמרק]]),מתח זה מגיעלידי לביטולכך שלשבית אחד משנייחליט הבתיםעל ביטולו של האחר, או באמצעותעל מיזוג של שני הבתים (כמו ב[[שוודיה]])שניהם.
 
בית מחוקקים חד-ביתי נפוץ במדינות [[קומוניזם|קומוניסטיות]]. עם תום [[המלחמה הקרה]], חלק מהמדינות הקומוניסטיות לשעבר שימרו את השיטה וחלקן העדיפו לכונן בית מחוקקים דו-ביתי.
בית מחוקקים יחיד נפוץ במדינות קומוניסטיות כמו [[הרפובליקה העממית של סין]] ו[[קובה]]. בדומה לכך, מדינות קומוניסטיות לשעבר כגון [[אוקראינה]], [[מולדובה]] ו[[סרביה]], שומרות על שיטה זו, אם כי מדינות דומות כגון [[רומניה]] ו[[פולין]], אימצו את שיטת החלוקה.
 
בכחצי ממדינות העולם פועל בית מחוקקים חד-ביתי. עם מדינות אלו נמנות [[הרפובליקה העממית של סין]], לה האוכלוסייה הגדולה בעולם, ו[[קריית הוותיקן]], לה האוכלוסייה הקטנה בעולם.
לפי מחקר שנערך בשנת [[2000]], מתוך 177 מדינות ל-65 מהן (37%) יש שני בתי מחוקקים. ל-112 מדינות יש בית מחוקקים יחיד.
 
היתרון העיקריהמרכזי של מערכתהשיטה זו היאהוא הליך חקיקה יותרפשוט יעילהויעיל ופשוטהיותר. חסידי השיטה טענו{{מקור}}טוענים כי בית יחיד מפחית עלויות{{מקור}}.
 
חולשתה העיקרית של השיטה הוא הסיכון שבריכוז הכוח. במדינות בהן בעל הרוב בפרלמנט ([[רשות מחוקקת|הרשות המחוקקת]]) שולט גם בממשלה ([[רשות מבצעת|הרשות המבצעת]]), די בהשגת רוב בבית אחד כדי לשלוט בשני רשויות שלטוניות. מצב זה יוצר את הסיכון, שמא מגזרים חשובים בחברה לא יזכו לייצוג הולם, פשוט כי אינם מגיעים לכדי רוב.
את החולשה העיקרית של המערכת הזו ניתן לראות בחוסר האיפוק של הרוב. בולט במיוחד במשטרים פרלמנטריים שבו מנהיגי הרוב הפרלמנטרי שולטים גם ב[[רשות מבצעת|רשות המבצעת]]. יש גם את הסיכון כי המגזרים החשובים של החברה לא יכולים להיות מיוצגים באופן הולם.
 
שיטה זו מבוצעתנהוגה גם ב[[ישראל]], שבהבה הבית היחידיהיחיד של הפרלמנט הוא [[הכנסת]].
 
{{קצרמר|מדע המדינה}}