אהרן דוד גורדון – הבדלי גרסאות

שנה מאוחר יותר, ב[[י"א באדר]] [[ה'תרס"ד]] ([[1904]]), הגיע א"ד גורדון לארץ ישראל, בגיל 48. גורדון לא הסכים לקבל תפקיד פקידותי, ואף שהיה אינטלקטואל מבוגר וחלש פיזית, ולא עסק בעבודה גופנית מימיו, אחז במעדר ועמל במלאכת כפיים, תוך שהוא מקפיד על האסתטיקה של מלאכת העדירה.{{הערה|1=[http://www.poeticmind.co.uk/peace-room/natan-hofshi-chofshi-balev-u-nefesh-%D7%A0%D7%AA%D7%9F-%D7%97%D7%A4%D7%A9%D7%99-%D7%91%D7%9C%D7%91-%D7%95%D7%A0%D7%A4%D7%A9-1965/ נתן חפשי, בלב ונפש, 1965, עמ' 32]}} גורדון היה לפועל חקלאי שכיר: בתחילה מצא עבודה במושב [[עין גנים]], ועשה בו חמש שנים; שלוש שנים נוספות התגורר ב[[ראשון לציון]] (שם נפטרה אשתו), ולאחר מכן השתקע ב[[הגליל|גליל]]. הוא עבד בארץ ישראל מספר שנים ואחר כך הצטרפו אליו אשתו, ובתו יעל. ברם, ארבעה חודשים לאחר עלייתן, חלתה אשתו ונפטרה. בנו, שעמו היו לו מחלוקות קשות על רקע תפיסתם הדתית המנוגדת, נותר באירופה.

 

 

בשנת [[1908]] היה גורדון בין השומרים העבריים בכרמי [[רחובות]]. באחד הימים, עת הלך מרחובות ליפו, התנפלו עליו שודדים ערבים, ירו בו ודקרו אותו. גורדון נפצע פצעים קשים והועבר לבית החולים ביפו, בו אושפז לשלושה שבועות. פגיעתו הקשה בידי [[ערביי ישראל|ערבים]] לא שינתה את עמדתו העקרונית לגבי היחס שיש לנקוט כלפיהם. הוא האמין כי זכותם המוסרית של היהודים על ארץ ישראל נקנית בכוח העבודה, הבנייה והייצור ולא תוכל להבנות בכוח הנשק. הוא שמר על עמדה מתונה בסוגיית היחס לערבים עד ימיו האחרונים. אולם לאחר [[מאורעות תל חי]] ולאחר [[רצח יוסף חיים ברנר וחבריו]], התבטא, ביוני [[1921]], כי ודאי שרצוי לנו יחסי שלום וידידות עם הערבים "אך זה לא הזמן וזו לא הדרך".{{הערה|שם=צמרת}}