ויקיפדיה

גירוש תל אביב – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
תופסת פריט ביבליוגרפי
מ סקריפט החלפות (גיהנום), קו מפריד בטווח מספרים, אחידות במיקום הערות שוליים, הסרת קישורים עודפים, ניסוח
שורה 1:
{{מפנה|גירוש יפו|גירוש יפו ב-1914|גירוש יפו (1914)}}
[[קובץ:Ahmed_Djemal_-_Project_Gutenberg_eText_10338.png|שמאל|ממוזער|200px|ג'מאל פאשה - המושל הטורקי שיזם את הגירוש]]
'''גירוש תל אביב''' היה אירוע בתולדות [[היישוב]] בתקופת [[מלחמת העולם הראשונה]]. באביב [[1917]] הוציאו [[התקופה העות'מאנית בארץ ישראל|השלטונות העות'מאניים]] צו גירוש כולל לתושבי העיר [[יפו]] והשכונה [[תל אביב]], אולם למעשה הוא נאכף בעיקר כלפי [[יהודים]]. ה[[האימפריה העות'מאנית|עות'מאניים]] הסבירו את דרישתם לפינוי התושבים, כדי להגן עליהם מפני פגיעת האויב בדרך הים, ובעקיפין טענו כי התושבים היהודים עלולים לבגוד ולסייע לחדירת [[מדינות ההסכמה|האויב]]. ה[[צו]] לגירוש תל אביב הובא לפני פרנסי השכונה ב[[ערב פסח]] [[תרע"ז]], [[6 באפריל]] [[1917]]. חתם עליו [[אחמד ג'מאל פאשה]], [[ממשל צבאי|המושל הצבאי]] של [[ארץ ישראל]] בימי מלחמת העולם הראשונה.
 
[[קובץ:Notice about Identification.jpg|ממוזער|מודעה עבור מגורשי תל אביב]]
שורה 11:
==הרקע והסיבות לגירוש==
[[קובץ:O e d 1914-1915.png|שמאל|ממוזער|250px|הודעת [[המשרד הארצישראלי]] אל תושבי הארץ היהודים נתיני המדינות הזרות לסדר את נתינותם העות'מאנית עד [[15 במאי]] [[1915]]]]
[[היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה|תקופת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל]] הייתה תקופה קשה בתולדות היישוב היהודי.
 
עם פרוץ המלחמה נאלצו תושבי הארץ בעלי נתינות זרה להחליט האם [[התעת'מנות|להתעת'מנן]]. התעת'מנות פירושה היה [[גיוס חובה]] לצבא העות'מאני; אי-התעת'מנות פירושה עזיבת הארץ, מרצון או בכפייה. רבים היגרו ל[[מצרים]] ואחרים [[גירוש יפו (1914)|גורשו]]. מבין אלה שנשארו היו שגויסו לצבא העות'מאני והשתתפו במלחמה נגד [[הצבא הבריטי]] שפלש לארץ ממצרים.
 
דן גלעדי ו[[מרדכי נאור]] מביאים את תיאורו של [[אהרן אהרנסון]] למצב הכללי בארץ, המתייחס דווקא ללא יהודים:
{{ציטוט|תוכן="בינתיים גוועים אנשים מרעב, פשוטו כמשמעו. מראות זועה ראו עינינו: זקנים נשים וטף משוטטים, רעב ובלהות-טירוף בעיניהם הגוססות ומאפס מזון נופלים תחתם ומתים".}}
הם מוסיפים כי גם מצב היהודים היה בכי רע. עד ראייה סיפר כי:
שורה 23:
מבחינה רשמית הופנה הגירוש כלפי יהודים וערבים כאחד, אך למעשה עיקר המגורשים היו יהודים. תושבי יפו הערבים נשארו בבתיהם או שיצאו וחזרו אליהם מדי יום, בעוד שיהודי יפו ותל אביב גלו גלות מלאה, ורק לאחר יותר משנה וחצי הורשו לחזור לבתיהם. ד"ר [[גור אלרואי]] טען כי דובר בהתנכלות מכוונת כלפי היהודים והעלמת עין מהערבים: {{ציטוטון|צורת הגירוש וההתייחסות למגורשים לאחר מכן לא הותירו ספק כי מדובר היה בפעולה עוינת עד מאוד לציונים}}.
 
מאידך, מדגיש ד"ר יגאל שפי את הכורח הצבאי - הטורקים העדיפו להסיר מעל סדר יומם את הצורך להקדיש תשומת לב לאוכלוסייה האזרחית בעת התנגשות צבאית - על פני השיקול האנטי ציוני בעיני השלטונות הטורקים בבואם להחליט על הגירוש, ולראיה מביא שפי את גירוש כ-40,000 ערביי עזה ערב [[קרב עזה הראשון]], אירוע שכמעט נמחק מההיסטוריה של [[המערכה על ארץ ישראל וסיני במלחמת העולם הראשונה]]. שפי גורס שהטורקים היו נגד תנועות [[לאומיות]] מחשש שיפוררו את האימפריה העות'מאנית, ולאו דווקא אנטי ציונים. במהלך המלחמה התמודדו הטורקים אל מול [[המרד הערבי]] ובתחומי ארץ ישראל הוציאו להורג כ-500 ערבים באשמת ריגול וחברות בתנועות לאומיות בעוד שיהודים הוצאו להורג 3-43–4.
 
==תגובת היישוב היהודי==
[[קובץ:Shreiber.JPG|שמאל|ממוזער|250px|מצבה בבית העלמין סגולה ב[[פתח תקווה]]. חיה שרייבר - "קרבן גירוש יפו" - נפטרה בשנת [[1917]], בהיותה בתבגיל 18]]
[[מאיר דיזנגוף]], ממנהיגי היישוב היהודי באותם הימים וראש העיר הראשון של תל אביב לאחר מכן, החליט כי עדיף לקיים את הפקודה ללא התנגדות, אך בה בעת לפעול באופן מאורגן למען קורבנותיו. ההנחה הייתה שהיות ורבים מבין תושבי תל אביב חוו על בשרם את ה[[פרעות]] ב[[רוסיה]] מוראו של הפריץ לא סר מזכרונם, הם לא ישושו לבחון את רצינות איומיו של ג'אמל פשה, ולכן ימלאו אחר פקודת הגרוש ללא עוררין.
 
לעומתו טען [[מרדכי בן הלל הכהן]] כי אין להיחפז והציע לפעול ב"דרכי הגויים" (הערבים, תושבי יפו). אלה הסכימו לגירושם אל הפרדסים שממזרח ליפו במשך היום, אך בערבים שבו לבתיהם. הערבים סברו כי ג'מאל פאשה אינו ממהר לבצע דבר ואכן נותרו ללא פגע.
 
ד"ר גור אלרואי סבור כי ג'מאל פאשה העלים עין בכוונה תחילה מאי ביצוע פקודת הגירוש בקרב התושבים הערבים ועל כן לא היה טעם בדברי מרדכי בן הלל הכהן.
 
עם היוודע פקודת הגירוש הוקם "ועד ההגירה ליהודי יפו" שפרסם את הקריאה הבאה:
{{ציטוט|תוכן="על היישוב העברי ביהודה נגזרה גזרת גירוש ובשעה חמורה זו נאלצים אנו לפנות אליכם ולבקש את עזרתכם. היישוב הגלילי עומד לעת עתה מחוצה לאסון ועכשיו על כן בידו למלאות חובה היסטורית חשובה של הצלה. צריך לשער שחלק חשוב מגולי יהודה יהיה מוכרח להיכנס לתוך ערי ומושבות הגליל והיישוב הגלילי צריך איפוא להתכונן בהקדם לקראת הכניסה הזאת. אפשר מאוד שהוצאת התושבים תוכרח לצאת לפועל בזמן קצר מאוד והננו זקוקים ע"כ לאמצעי הובלה מרובים שיהיו ברשותנו בהקדם הכי אפשרי.
 
ובכן אחים! הכנות להכנסת אורחים והספקה של עגלות להובלת הנודדים אלה הן הדרישות ההכרחיות של הרגע, ובכדי שיתברר לכם המצב ושתוכלו לעזור באופן מתאים הננו ממלאים ידי שליחנו מר א' ינובסקי.... אין אנו מפקפקים אף לרגע ברגש האחוה וההתעוררות מצד אחינו בגליל והננו אסירי תודה למפרע".}}
 
שורה 43:
==יעד המגורשים==
[[קובץ:Cemetery gerush yaffo sign big.jpg|שמאל|ממוזער|250px|השלט שמוצב במתחם קורבנות גירוש תל אביב בכפר-סבא]]
כ-7,000 מהמגורשים התפזרו במושבות [[זכרון יעקב]], [[חדרה]], [[פתח תקווה]] ו[[כפר סבא]]. חלקם אף עלה ל[[ירושלים]]. מעטים בלבד היו בעלי אמצעים שאפשרו להם לשכור דירות וחדרים ולכלכל עצמם מכספם. שאר המגורשים יצאו לצפון הארץ אל מושבות [[הגליל התחתון]]. תושבי הצפון, למרות יכולתם המוגבלת, התגייסו לעזרת המגורשים באמצעי הובלה ובשטחים שהקצו למגורשים. [[טבריה]] קלטה כ-1,200 מגורשים, [[צפת]] כ-700, [[יבנאל]] כ-130 ויתר המושבות הגליליות כ-200.
 
הגולים שוכנו באוהלים ובבקתות. תחילה הצליח ועד ההגירה לספק מזון ועזרה לגולים, אך בחורף [[1917]]-–[[1918]], כאשר מחציתה הדרומית של הארץ נכבשה בידי האנגלים ומחציתה הצפונית שימשה שטח כינוס והתארגנות של הצבא הטורקי, נפגעו הגולים באזור זה, ו-450 מהם, בעיקר ילדים וזקנים, מתו מרעב, מקור וממחלות. עם דבר גילויה של רשת [[ניל"י]] בספטמבר [[1917]] גברו רדיפות היהודים ומצבם הורע.
 
בכפר סבא מצאו המגורשים מקלט זמני בסוכות שבנו מעצי אקליפטוס בשולי המושבה. התנאים הסניטריים הירודים גרמו למגיפות, ורבים מהמגורשים מתו. בבניין הח'אן הוקם בית חולים ארעי וצוות רפואי קטן, בראשות [[צבי אריה סלור]], ניסה לעזור כמיטב יכולתו. הרופא הידוע ד"ר [[הלל יפה]] שביקר בכפר־סבא בתחילת [[1918]] כתב ביומנו: "כמעט כל היישוב בכפר־סבא חולה, מלוכלך, לקוי בכינים. יש שם 250 חולים. כ־25 מתים כל שבוע". רבים מהפליטים מתו אלמונים והם קבורים עד היום בקבר אחים בסמוך לבית הקברות הצבאי של כפר־סבא.
שורה 51:
חלק מהמגורשים הגיעו ל-[[צפת]]. רופא היישוב הד"ר [[אברהם חיים גרין]] תרם רבות לקליטתם ורווחתם{{הערה|[http://www.tidhar.tourolib.org/tidhar/view/2/969 ד"ר אברהם חיים גרין] ([[אנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו]], [[דוד תדהר]], כרך 2, עמוד 969)}}
 
"העירונים מתל אביב" לא הסתגלו לתנאי השדה הקשים ששררו במושבות ובפריפריה. בטבריה מתו כ-300 מתוך 1,000 המגורשים, כ-70 מהם בשתי התפרצויות [[כולרה]],{{הערה|שם=קתדרה|{{קתדרה|דן בר-אל וזלמן גרינברג|חולי וכולרה בטבריה במלחמת העולם הראשונה|120.7|120, יוני 2006, עמ' 182-161}}}}, מבין תושבי טבריה היו שלא קיבלו היטב את המגורשים, ובעיקר בקרב החרדים שרר חשש מפני תחרות מצד המגורשים על המעט שהיה לוותיקים ממקורות הצדקה. אחרים היו עוינים כבר אז את "המתיישבים החדשים" בארץ ישראל.{{הערה|1=ראו בעניין זה את הפרק "היישוב הישן וההתיישבות החדשה" בתוך [[יהושע קניאל]], '''המשך ותמורה: היישוב הישן והיישוב החדש בתקופת העלייה הראשונה והשנייה''', עמודים 102 - 128}}. חלק מהמגורשים עזבו את ארץ ישראל למצרים ולסוריה, וחלק אחר לאמריקה ולאירופה.
 
==תרומת המגורשים ליהודי טבריה==
באתר עמותת משפחות מייסדי תל אביב, מובא סיפורה של בת העיר טבריה, אדל ממן (בנעוריה נקראה אדלינה טולידאנו) לפיו, אותם יהודים שגורשו מיפו תרמו רבות לתושבי העיר. אחת, גברת גרין, הקימה, יחד עם התושבים הוותיקים בטבריה (בהם נסים טולידאנו), בית יתומים גדול וגן ילדים לבנות. בזכות גננת בשם קלרה גביזון החלו הבנות היהודיות, שעד אז דיברו ביניהן ערבית, לשוחח בשפה העברית. יוזמה "יפואית" נוספת הייתה פתיחת קורסי ערב לבנות ללימוד השפה העברית ולהכשרה בסיעוד. בשנת [[1921]] הקימו היפואים בית ספר לבנות ששפת הלימוד בו הייתה עברית. פועלם של תושבי יפו שיפר במידה רבה את המצב הכלכלי והחברתי הירוד בטבריה, כך שעם כניסת הבריטים לארץ ישראל נמצאה בעיר תשתית של פקידות ממשלתית טובה ושל בעלי עסקים.
 
שורה 69:
==אזכורים בספרות==
ספרה של [[דבורה בארון]], "הגולים" ([[ספריה לעם]], 1970), שיצא לאור לאחר מותה, עוסק כולו בגירוש תושבי תל אביב ובשהותם של הגולים במצרים.
 
שניים מספריו של [[נחום גוטמן]] אזכרו את גירוש תל אביב. בספר "[[עיר קטנה ואנשים בה מעט]]" תיאר גוטמן את האירוע כמי שלא נפגע ממנו באופן ישיר; אך בספרו "[[שביל קליפות התפוזים]]" הוא מתאר את האירוע בגוף ראשון של נער שנוטש את מחנה המגורשים ב[[פתח תקווה]] ויוצא ברגל אל תל אביב הריקה. ספר זה זיכה את גוטמן באות ובפרס הבינלאומי על שם [[הנס כריסטיאן אנדרסן]] ל[[ספרות ילדים|ספרות ילדים ונוער]].
 
הסופר [[יוסף חיים ברנר]] היה בין המגורשים והשתכן ב[[חדרה]] עד שהורשה לחזור ליפו.{{הערה|1=ראו בכתבה של נדב שרגאי המופיעה בקישורים החיצוניים}} על בסיס חוויותיו מאותה תקופה כתב את הסיפור "'''המוצא'''".{{הערה|1=[http://benyehuda.org/brenner/motza.html הסיפור "המוצא"], ב[[פרויקט בן יהודה]]}}
שורה 80:
 
==לקריאה נוספת==
* [[אליהו אלישר]], '''לחיות עם יהודים''', ירושלים: הוצאת י. מרכוס, 1981.
* [[נחום גוטמן]] ו[[אהוד בן עזר]], תל אביב: '''בין חולות ותכול שמים''', תל אביב: [[הוצאת יבנה]], 1980.
* נורית גוברין, "בין גן-עדן לגיהינוםלגיהנום: תל אביב במלחמת העולם הראשונה" בתוך: 'כתיבת הארץ - ארצות וערים על מפת הספרות העברית', הוצאת כרמל, 1998.
* [[דן גלעדי]] ו[[מרדכי נאור]], '''תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה''' - עורך ראשי [[משה ליסק]], ירושלים: [[האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים]] - [[מוסד ביאליק]], תשס"ג-2003.
* [[נתן דונביץ']], '''[[תל אביב: חולות שהיו לכרך]]''', תל אביב: [[הוצאת שוקן]], 1959.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/גירוש_תל_אביב"