ויקיפדיה

התעמולה הישראלית – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
אין תקציר עריכה
שורה 1:
[[קובץ:Flickr - Israel Defense Forces - Infographics, 400 Rockets From Gaza.jpg|ממוזער|290px|תמונת הסברה שהפיק [[דובר צה"ל]] בזמן [[מבצע עמוד ענן]]]]
'''[[הסברה]]''' או '''[[דיפלומטיה ציבורית]]''' היא שם כולל לפעולות שנוקטת ברחבי העולם [[מדינת ישראל]], לשם הסברת מדיניותה.
 
ההסברה הישראלית הרשמית מנוהלת על ידי [[משרד החוץ]], [[משרד ההסברה והתפוצות]], [[משרד התיירות]] ו[[משרד ראש הממשלה]], אך נמתחה ביקורת רבה על חוסר ארגון, חוסר תיאום וחוסר יעילות של גופים אלה. [[דובר צה"ל]] פועל רבות להסברת הפעולות הצבאיות של [[צה"ל]] ולהצגת תדמית חיובית של צה"ל כצבא מתקדם, נאור ומוסרי. לצד הגופים הרשמיים, רבות מפעולות ההסברה נעשות על ידי ידידי ישראל ותומכיה בארץ ובעולם, שחשים שהפעילות הממלכתית של מדינת ישראל וגופיה לא מספקת. בין המסבירים מהסוג הזה ניתן למנות את פרופ' [[אלן דרשוביץ]], פרופ' [[ארווין קוטלר]], ארגון [[The Israel Project]], [[אלן פינקלקראוט]] ו-[[Honest Reporting]].
שורה 21:
 
===ההסברה בשנותיה הראשונות של המדינה===
כבר מראשית [[הקמת המדינה]], חשיבות ה[[הסברה]]ההסברה ככלי למדיניות ולדיפלומטיה מודרנית, הובהרה למקבלי ההחלטות במציאות הקיומית הסבוכה.{{הערה|שם=Toldotia1986|יגר, מ.(1986).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.}} [[משה שרת]], [[משרד החוץ|שר החוץ]], פעל במסגרת ה[[ממשלה זמנית|ממשלה הזמנית]], לייסד שירות מודיעין ממשלתי, שיהווה לשכת הסברה משותפת ל[[משרד ראש הממשלה|משרדו של ראש הממשלה]], [[דוד בן-גוריון]].{{הערה|שם=Aarot2005}} שרת, שהכיר בחשיבות ההסברה מתקופת כהונתו כראש [[המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית]], חילק את שירות המודיעין לאחריות על [[עיתונות]] הפנים ולעיתונות חוץ, ובראשו עמד [[סגן אלוף]], [[משה פרלמן]]. סגנו, [[אברהם היימן]], נתמנה מתוך מחלקת ההסברה של [[הסוכנות היהודית]], עמה נרקם שיתוף פעולה. גוף הסברה נוסף בשם לשכת הקשר לעיתונות הוקם ב[[המטה הכללי של צה"ל|מטה הכללי של צה"ל]] תחת [[משרד הביטחון]].
 
הקמת גופים אלה בתווך של [[מלחמת העצמאות]], הובילה לכך שלא נתגבשו דפוסים ונוהלי עבודה מוגדרים עבור שירותי ה[[הסברה]]ההסברה.{{הערה|שם=Aarot2005}} רוב העוסקים בנושא לא היו בעלי הכשרה מקצועית מתאימה, ו[[היררכיה|סמכויות הממונים]] לא הוגדרו מראש. התנהלו כפילויות בין שני הגופים הללו, ולא נעשתה חשיבה מעמיקה לטובת ארגונם של יחידות ההסברה השונות.
 
עם סיום הקרבות, נעשה ניסיון לארגן את שירותי ה[[הסברה]]ההסברה תחת [[משרד ראש הממשלה]], שלפי עמדתו של דוד בן-גוריון זה היה מקומם.{{הערה|שם=Aarot2005}} במשרד, הוקמו "שירותי ההסברה (מודיעין)" אשר נחלקו לשש יחידות משנה: עיתונות פנים, עיתונות חוץ, [[רשות השידור|שירות השידור]], מכון לחקר [[דעת קהל|דעת הקהל]], אגף ל[[יחסי ציבור]] של [[משרד הביטחון]], ויחידת הקשר לעיתונות של [[צה"ל]]. בראש שירותים אלה עמד [[גרשון אגרון]], מייסדו של ה[[ג'רוזלם פוסט|פלסטין פוסט]] ועורכו הראשון. משנת [[1950]] עד [[1967]] עברו שירותי ההסברה הללו גלגולים ארגוניים. שירותי המודיעין התחלקו לשלוש מחלקות{{הערה|שם=Aarot2005}} :
 
# '''לשכת עיתונות חוץ''' - תפקידה היה לספק ל[[כתב (מקצוע)|כתבי]] החוץ מידע עדכני אודות פעילות הממשלה. ב-1 בינואר [[1952]] אוחדה הלשכה עם [[לשכת העיתונות הממשלתית]].{{הערה|שם=Aarot2005}}
# '''לשכת העיתונות הממשלתית''' - תפקידה היה לספק ל[[עיתונות]] הישראלית ול[[כתב (מקצוע)|כתבי]] החוץ ב[[ישראל]] מידע עדכני באופן יומיומי על פעולות ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] ומוסדות [[ממלכתיות|ממלכתיים]] אחרים. יחידות המשנה שלה היו: מחלקת החדשות, שפרסמה בולטין ידיעות יומי על פעולות משרדי הממשלה, יזמה מסיבות [[עיתונאי]]ם וכדומה. מחלקת הקשר לעיתונאיי חוץ שטיפלה ב[[כתב (מקצוע)|כתבים]], עיתונאים, סופרים, צלמים ואנשי [[רדיו]] ו[[טלוויזיה]] שביקרו בארץ כאורחי הממשלה או ביוזמתם. המחלקה למידע שריכזה חומר על חיי ה[[מדינת ישראל|מדינה]], הכינה סקירות רקע על נושאים אקטואליים וסיפקה מידע למוסדות בחוץ לארץ. המחלקה לפרסומים בלועזית שהכינה תרגומים יומיים באנגלית של המאמרים הראשיים ב[[עיתונות בישראל|עיתונות העברית]]. מחלקת הצילומים שביצעה סיקור צילומי שוטף של מרבית תחומי החיים ב[[מדינת ישראל|מדינה]] וסיפקה חומר מצולם לעיתונות פנים וחוץ. מחלקת המודעות והפרסום ריכזה מודעות ממשלתיות בתשלום, נתנה ייעוץ מקצועי למשרדי הממשלה ותכננה עבורם מבצעי [[הסברה]].{{הערה|שם=Aarot2005}}
# ''' [[רשות השידור|שירות השידור]]''' - מילא תפקיד חשוב ב[[הסברה|הסברת]] החוץ של [[ישראל]] על ידי שידוריו בשפות זרות בישראל עצמה, ל[[מדינות ערב]] ולמדינות מעבר לים באמצעות "[[קול ציון לגולה]]". שידורים אלה זכו להערכה ולאמון רב בקרב המאזינים ב[[מדינות ערב]] בגלל מהימנותם והמידע הרב שהיה להן על הנעשה במדינות ערב, משום שפנו בין היתר לקהל זה. באמצע [[שנות ה-60|שנות השישים]] הפך השירות ל[[תאגיד]].{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
למחלקות אלו נוספה '''מחלקה להסברת פנים''', שתפקידה היה להביא את בעיות ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] ופעולותיה לידיעת אזרחי [[מדינת ישראל|המדינה]].{{הערה|שם=Aarot2005}} שמה של מחלקה זו שונה ל"מנהל ההסברה" ב- [[1954]], וב- [[1955]] הועברה לידי ה[[שר ללא תיק]] [[זלמן ארן]], כאשר שלוש המחלקות האחרות נותרו באחריות [[משרד ראש הממשלה]]. כאשר מונה ארן ל[[משרד החינוך|שר החינוך]], הוא העביר את מנהל ההסברה למשרד החינוך, ושם המנהל שונה ל[[מרכז ההסברה]]. המרכז סייע ל[[הסברה|הסברת]] חוץ על ידי עריכה, הוצאה לאור והפצה של עלונים, חוברות, ספרים וכרזות. המחלקה לפרסומים של המרכז השתתפה עם משרדי הממשלה האחרים בהוצאה לאור של חומרי הסברה בכתב ובהפצתם לאזרחי ישראל. המחלקה ל[[סרט קולנוע|סרטים]] של המרכז, הפיקה [[דוקומנטורה|סרטים דוקומנטאריים]] קצרים להסברה בישראל ובחוץ לארץ. המחלקה גם עסקה בפיקוח [[אומנות]]י וניהול [[משא ומתן]] להפצת סרטי המרכז בחוץ לארץ.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
בנוסף לגופים הללו, היו גופים שונים ב[[ממשלת ישראל|ממשלה]] ומחוצה לה שהיו אמונים על ה[[הסברה]]ההסברה ה[[ישראל]]ית.{{הערה|שם=Aarot2005}} בממשלה, ל[[משרד הביטחון]] ול[[צה"ל]] היו יחידות נפרדות שעסקו ב[[הסברה]]בהסברה: אגף [[יחסי ציבור|יחסי הציבור]] ב[[מערכת הביטחון]], כחלק מ[[אמ"ן|אגף המודיעין של צה"ל]], היה אחראי על הסברת מערכת הביטחון מחוץ לצה"ל. הקצין שעמד בראשו פעל גם כ[[דובר צה"ל]]. תפקידיו היו לתכנן ולארגן את ההסברה בנושאי ביטחון שוטף: להסביר לציבור בישראל ובחוץ לארץ את בעיות הביטחון המיוחדות של ישראל ואת אופיו וייחודו של [[צה"ל]], להכין חומר הסברה בכתב על [[מערכת הביטחון בישראל]] בכלל וצה"ל בפרט ולהפיצו בקרב אזרחים, לטפל בביקורי אורחים זרים וישראלים במתקני צה"ל ולתאם בין מערכת הביטחון ו[[הצנזורה הצבאית]] עם מוסדות ממשלתיים האחרים. פעולות אלה בוצעו על ידי יחידות המשנה של האגף: ענף הקשר ל[[עיתונות]] וענף יחסי הציבור.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
ב[[משרד החוץ]], נחשבה עבודת ה[[הסברה]]ההסברה בשנותיה הראשונות של ה[[מדינת ישראל|מדינה]], כחלק מתפקידי המחלקה המדינית.{{הערה|שם=Aarot2005}} בהמשך הוקמה מחלקת הסברה נפרדת, שמנהלה נכפף במישרין למנהל הכללי של [[משרד החוץ]]. המחלקה, חולקה למדורים אחדים ותיאמה את עבודתם של נספחי ההסברה והעיתונות בשגרירויות ישראל בחוץ לארץ, וכן קבעה את מסגרת הפעולות, התקציב והתכנים של עבודתם של שלשה מרכזי אינפורמציה בחוץ לארץ: ב[[ניו יורק]] - ל[[אמריקה הצפונית]], ב[[בואנוס איירס]] - ל[[אמריקה הדרומית]] וב[[פריז]] - לארצות דוברות [[צרפתית]] ב[[אירופה]] וב[[אפריקה]].
 
המחלקה להסברה הקציבה כספים להזמנת עיתונאים ואנשי [[רדיו]] ו[[טלוויזיה]], מדינאים ואישי ציבור בעלי מעמד בארצם לביקור בישראל.{{הערה|שם=Aarot2005}} בתיאום עם גורמים כמו [[לשכת העיתונות הממשלתית]], סיפקה המחלקה [[סרט קולנוע|סרטים]] על [[ישראל]], תצלומים ועלונים שסופקו לנציגויות ה[[דיפלומטיה|דיפלומטיות]] של ישראל בחוץ לארץ. [[משרד התיירות]], אשר הפך מאגף ב[[משרד ראש הממשלה]] למיניסטריון נפרד ב [[1963]], תרם לנושא ההסברה גם כן. כמה ממחלקותיו עסקו בהוצאת פרסומים בענייני [[משרד התיירות|תיירות]], בהזמנת עיתונאים ואורחים אחרים לבקר בישראל ובניהול לשכות התיירות במספר בירות בחוץ לארץ שגם הן עסקו בהפצת חומר שהכיל ערך תיירותי-[[הסברה|הסברתי]].{{הערה|שם=Aarot2005}}
שורה 43:
דוברי משרדי ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] השונים היוו זרוע [[הסברה|הסברתית]] בכך שקיימו מגע שוטף עם ה[[עיתונות בישראל|עיתונות הישראלית]] ועם נציגי העיתונות הזרה בכל הנוגע לפעילות משרדיהם ושריהם.{{הערה|שם=Aarot2005}} הם עשו זאת על ידי [[פרסום]] הודעות בכתב, קשר בעל פה, קיום מסיבות עיתונאים, ועריכת סיורים. דוברי המשרדים שעסקו בענייני הסברה היו: [[משרד החוץ|חוץ]], [[משרד הביטחון|ביטחון]] וה[[משרד האוצר|אוצר]]. ל[[משרד ראש הממשלה]], כמו גם לממשלה, לא היה דובר במרבית שנות קיום ה[[מדינת ישראל|מדינה]].
 
פרט לממשלת ישראל, גופים נוספים, עסקו ב[[הסברה]]בהסברה ה[[ישראל]]ית, נוסף על הפעילות השוטפת לקידום מטרותיהם: מחלקות העיתונות וההסברה של [[קרן היסוד]], [[הקרן הקיימת לישראל]], [[המגבית היהודית המאוחדת]], מפעל אגרות מלוה העצמאות והפיתוח ("[[הבונדס]]"), [[ההסתדרות הכללית]], [[הסוכנות היהודית]] לארץ ישראל, ארגוני [[סטודנט]]ים, מחלקות של מוסדות ישראלים להשכלה גבוהה וארגונים [[התנדבות|וולנטארים]] כ[[ההסתדרות הציונית הדסה|הדסה]] ועוד.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
פיצול גורמי ה[[הסברה]]ההסברה הישראלית, כפי שתואר לעיל, היה מקור לביקורת מתמדת על ידי [[מבקר המדינה]] שחשף פגמים בעבודת [[משרד החוץ]].{{הערה|דו"ח מבקר המדינה מס' 2 לשנת הכספים 1950/51, עמ' 64. בתוך:יגר, מ.(1986).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.}} אזכור ענייני ההסברה שב ועלה בדיונים ב[[הכנסת|כנסת]], בייחוד בשעות דיון על [[מדיניות החוץ של ישראל|מדיניות חוץ]]. אולם, ביקורת חריפה ושיטתית על ההסברה הישראלית, הראשונה מסוגה בישראל ובכנסת בפרט, הושמעה בעקבות תקרית [[קיביה]] בה פעל [[צה"ל]] בשטח [[ירדן]] בה נהרגו 60 אזרחי הכפר. עקב החשש ליצירת תדמית שלילית לישראל, כתוצאה מהתקרית, היה זה [[חבר הכנסת]] [[בנימין מינץ]], ממפלגת [[פועלי אגודת ישראל]], שטען לראשונה כי ערך ההסברה יקר מפז, ויש לייחס לה אותה דרגת חשיבות כמו לענייני ביטחון או הספקת מזון לאוכלוסייה.{{הערה|[[דברי הכנסת]], כרך 1, ע"ע 319-273. בתוך: יגר, מ. '''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל''', 1986, ישראל, הוצאת להב}}
 
[[מבצע קדש]], שנערך באוקטובר [[1956]] חשף חולשות בתחום ה[[הסברה]]ההסברה.{{הערה|דברי הכנסת, כרך 21 ע"ע 712-713. בתוך:יגר, מ.(1986).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.}} בכירים ב[[משרד החוץ]] טענו כי התקדמותו של [[צה"ל]] בשטח [[סיני]] עשויה להתקבל ברחבי העולם כהתגרות למלחמה. מתוך כך, ב-9 בינואר [[1957]] העלה ח"כ [[אריה אלטמן]], מ[[תנועת החירות]], [[הצעה לסדר היום]] על "פעולת ההסברה של הממשלה בחוץ לארץ" ובה טען כי "כמעט אין נעשית פעולת הסברה בחוץ לארץ. מה שמסבירים- מסבירים באיחור זמן, ומה שמסבירים- מסבירים רע... הצדק והמוסר לצידנו, וכיצד לא הצלחנו להוכיח לעולם כי [[מבצע קדש|מבצע סיני]] לא היה פעולה של תוקפנות אלא פעולה שבאה למנוע השמדה?" הצעה זו הדגישה את הדיון הציבורי התוסס בגין מגבלות ההסברה הישראלית.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
תגובתה של [[משרד החוץ|שרת החוץ]] דאז, [[גולדה מאיר]], הבהירה את עמדת ה[[הסברה]]ההסברה של משרד החוץ נוכח הביקורת שהועלתה.{{הערה|(שם, כרך 22, עמ' 1655. בתוך:יגר, מ.(1986).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''.ישראל:להב.}} "המשרד מתקשה 'להסביר את ה[[הסברה]]ההסברה'" טענה גולדה מאיר, עקב מדיניות ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] הנעה סביב שיקוליה הביטחוניים צבאיים ומטרותיה ה[[מדיניות החוץ של ישראל|מדיניות]]-חיוניות. [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] דאז, [[דוד בן-גוריון]] אישר את גישה זו כאשר הסביר כי סודיות ה[[מבצע קדש|מבצע]] מנעה כל פעולת הסברה מוקדמת. נוסף על הנימוק של מציאותה הביטחונית של ישראל, מאיר טענה כי תקציב ההסברה, שהשפעתו על היקף הפעולה וטיבה ניכרת, הוא קבוע ומדוד מאד, וקשה לחרוג ולפעול מעבר לגבולות אותם מציב לתיחום ההסברה.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
בשנים שלאחר מכן חלה מגמת התרחבות בעבודת ה[[הסברה]]ההסברה של [[משרד החוץ]], שכללה הוצאות לאור שונות, תוכניות [[רדיו]], תערוכות, הקמת שני מרכזי אינפורמציה סמוך ל[[שגרירות|שגרירויות]] ב[[בואנוס איירס]] וב[[פריז]] ועוד. מאמצים אלו הובאו לכדי דיון במושבי [[הכנסת]] השונים במיוחד לאור המתיחות שגברה בין ישראל לשכנותיה בשנים שקדמו ל[[מלחמת ששת הימים]] (בין [[1964]]-[[1967]]).{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
===הקמת "הנהלת שירותי ההסברה"===
שורה 62:
אם נמפה את תמונת המצב בתחום ההסברה הממשלתית בשנת 1967, נבחין בריבוי של גופים: הסברת חוץ הייתה באחריות [[משרד החוץ|שר החוץ]], [[ישראל גלילי]] היה אחראי על שירותי ההסברה במשרד ראש הממשלה ו[[משרד הביטחון|שר הביטחון]] היה אחראי על [[דובר צה"ל]].{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
למעשה, מקום המדינה, סבלה פעולת ה[[הסברה]]ההסברה מבעיה זו כמאפיין טיפוסי של ה[[מנהל ציבורי|מנהל הציבורי]]–הממשלתי בישראל ובכלל.{{הערה|שם=Aarot2005}} המבנה ה[[ממשלת ישראל|ממשלתי]]-[[קואליציה|קואליציוני]] גרם לפיצול בין ה[[שר]]ים, המייצגים מפלגות שונות, אשר לא נטו לוותר על תחומי אחריותם. תופעה זו מנעה טיפול מהיר ומוסמך בבעיות הסברה, או לחלופין גרמה במישרין לחוסר תיאום ולסתירות בצורת הטיפול, תוך חדירתו של גורם ממשלתי אחד לתחום אחריותו של האחר. רק לעיתים רחוקות נתבקשו האחראים למסור חוות דעת מקצועית לממשלה לפני קבלת החלטה חשובה. כפילויות אלו השפיעו גם בשטח, וחומרים זהים הופקו במשרדים שונים: הדפסת חומרי מידע, הפקות סרטים, עד לכדי הזמנות אורחים (ובייחוד עיתונאים). חוסר כוח אדם ותקציבים, ואי מינוי דובר לממשלה שזה עיסוקו העיקרי{{הערה|תפקיד זה מולא על ידי מנהלי לשכת [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]] בין [[1963]]-[[1967]].}} רק החמירו את התנאים שעמדו לרשות הגורמים הללו.
 
בהיעדר דובר לממשלה ו[[שר]] אחד שההסברה כולה באחריותו, נמנעה קביעת מדיניות [[הסברה]] ברורה, וקביעת מטרות עבודה.{{הערה|שם=Aarot2005}} ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] לא ריכזה הנחיות ונוהלי הסברה לעוסקים בתחום ולפיכך נמנע תכנון ההסברה לטווח ארוך. הפיצול בין זרועות ההסברה השונות והיעדר תיאום מספיק או הכוונה ממשלתית מרכזת הכינו את הבסיס לזעזוע שעתיד היה להתרחש במערכת הסברה הישראלית.
 
ליקויים אלו, נחשפו בתקופת משבר ההסברה של [[מלחמת ששת הימים]] והביאו לתביעות לחולל שינוי במערך ההסברה.{{הערה|שם=Aarot2005}}
שורה 75:
נעשה שיתוף פעולה בין [[הצנזורה הצבאית]] לבין [[כתב (מקצוע)|כתבי]] החוץ תוך אמון הדדי וכמעט לא נמנעו העברות חומרים.{{הערה|שם=Aarot2005}} לכתבים הותר לנוע במספר אזורים באורח חופשי ושירותי ה[[טלפון]], ה[[מברק]]ה וה[[טלקס]] פעלו כסדרם. במקביל עסק משרד החוץ בהעברת המסרים העיקריים של ההסברה בארץ ובחוץ לארץ. סופקו ידיעות על מהלך העניינים המדיניים והצבאיים, הופצו פרסומים בכתב, הקלטות, שידורי [[רדיו]], צילומים, קטעי [[טלוויזיה]] וסרטים. תערוכות שוגרו לחוץ לארץ ומספר נציגויות ישראליות בעולם הוציאו פרסומי הסברה בשפות מקומיות שונות.
 
אולם, למרות מאמצים אלו, החלו להיווצר קשיים במערכת ה[[הסברה]]ההסברה, כאשר הקושי המרכזי מביניהם היה שאלת הסמכויות.{{הערה|שם=Aarot2005}} ל[[ועדה בין-משרדית|ועדה הבין-משרדית]] לתיאום שירותי ההסברה לא ניתנו סמכויות ולא תקציבים ולכן לא הייתה יעילה. ל[[שר]] [[ישראל גלילי]] לא היו סמכויות לגבי הסברת חוץ שהייתה בתחום אחריותו של [[משרד החוץ|שר החוץ]], ואילו [[דובר צה"ל]] קיבל הנחיות מה[[רמטכ"ל]] ו[[אמ"ן|מראש אמ"ן]]. דוגמה בולטת לבעיה זו הייתה החלטתו של מנהל [[קול ישראל]] להזמין את האלוף (במיל.) [[חיים הרצוג]] לשדר שיחות פרשנות ברדיו. הרצוג נועץ ב[[קהילת המודיעין הישראלית|אנשי המודיעין]] אך לא קיבל הנחיות מגורמים מדיניים אזרחיים. בניגוד למדיניות ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]], שתבעה להגברת ה[[ערפל קרב|ערפל]] וחוסר הוודאות לגבי כוונותיה, טען הרצוג במשדרו כי יש לשאוף לפיזור ערפל המלחמה שהפך לדומיננטי וסמיך.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
קושי נוסף למערכת ההסברה, היה גילויי חוסר האמון בקרב הציבור הישראלי כלפי [[ממשלת ליכוד לאומי|ממשלת לוי אשכול]].{{הערה|שם=Toldotia1986}} שירותי ההסברה לא יכלו להתערב בוויכוח המפלגתי ציבורי שקדם להקמת ממשלה זו, אף על פי ש[[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]], שר החוץ והשר הממונה על שירותי ההסברה במשרד ראש הממשלה היו בין המתנגדים למהלך זה. ראשי שירותי ההסברה נותרו ללא קו מנחה מדרג השרים. הם נאלצו לאלתר, על פי יכולתם וכישרונם, ללא מדיניות מוגדרת, להוציא את שנאמר בישיבות הממשלה.
 
[[מלחמת ששת הימים]] והמערכה המדינית הצמודה לה, הביאו לשינוי יסודי במצבה הבינלאומי של ישראל וכתוצאה מכך גם בתדמיתה. המאורעות גרמו למשבר קשה ביותר שזעזע את מערכת ה[[הסברה]]ההסברה לשלוחותיה.{{הערה|יגר, מ. (1986). '''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''. ישראל: להב.; מנור, י. (2008) "כישלון ההסברה או כישלון המדיניות?". בתוך גרוניק, א. ונויברגר, ב.(עורכים): '''מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 2008-1948'''. עמ' 61-80. רעננה:האוניברסיטה הפתוחה.}} המלחמה עצמה היוותה שלב בתוקפנות ה[[מדינות ערב|ערבית]] כנגד ישראל, בסיועה ותמיכתה של [[ברית המועצות]], בכל הזירות: [[צבאי]]ת, [[מדיניות|מדינית]], [[כלכלה|כלכלית]], [[תעמולה|תעמולתית]] ו[[פסיכולוגיה|פסיכולוגית]]. באותם ימים מאמציהמאמצי ה[[דיפלומטיה ציבורית|דיפלומטייםדיפלומטיה הציבורית]] של ישראל התנהלו באינטנסיביות על מנת לגייס [[דעת קהל]] שנענתה למען זכות קיומה של ישראל נוכח כוונות ההשמדה המוצהרות בעולם הערבי.
 
עם פרוץ המלחמה, ישראל זכתה להבנה ולאהדה גלובאלית.{{הערה|מלבד בני בריתה של החזית הסובייטית.}}{{הערה|שם=Toldotia1986}} ניצחונותיה הצבאיים, הפכו במהרה את עולם דימוייה של ישראל לכדי דימויי ניצחון ותעוזה. ישראל זכתה לתדמית חיובית כ"ישראל היפה": מדינה [[חלוציות|חלוצית]], ששורשיה נבעו מן ה[[היסטוריה של ארץ ישראל|היסטוריה היהודית הקדומה]]. לפיכך, תבוסת צבאות [[צבא מצרים|מצרים]], [[ירדן]] ו[[צבא סוריה|סוריה]] מידו של [[צה"ל]] עוררה הערכה והתפעלות. לצד הדיווח על ה[[מיעוט]] ה[[פלסטינים|ערבי]] ובעיות [[דת ומדינה]], הכתבים הזרים הדגישו בדיווחיהם את ה[[קיבוץ|קיבוצים]], [[חיל נשים|חיילות הח"ן]], [[ארכאולוגיה]] והישגיה של ה[[אומה]] המתפתחת.{{הערה|שם=Aarot2005}} אולם, כנגד ישראל, הופעלה בנוסף מערכה מדינית-[[תעמולה|תעמולתית]] ב[[או"ם]] ומחוצה לו שיצרו אתגר מרכזי בתחום ה[[הסברה]]ההסברה.{{הערה|שם=autogenerated1|שם.}}
 
לאחר סיום הקרבות, נערמו קשיים נוספים על ההסברה ה[[ישראל]]ית.{{הערה|שם=Aarot2005}} [[החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם]] התפרשה בעולם כקריאה לישראל לסגת מן השטחים שכבשה. אולם, כאשר ישראל לא נסוגה והמשיכה לצפות ממנהיגי [[מדינות ערב|ארצות ערב]] שיבואו לשולחן ה[[משא ומתן]], חלה הסתייגות מ[[מדיניות החוץ של ישראל|מדיניותה של ישראל]] בנידון. גם הוויכוחים הפנימיים בארץ שפרצו בקשר לעתיד השטחים הכבושים הקשו על ההסברה בחוץ לארץ.
שורה 96:
חברי ועדת השרים לענייני הסברה החליטו ב-24 בפברואר [[1969]], על מינויה של ועדה שתפקידה לבחון את מערך ההסברה של ישראל, בפנים הארץ ומחוצה לה.{{הערה|שם=Toldotia1986}} הוועדה תבדוק את האמצעים והשיטות המופעלים בשטח ההסברה, תיחום הסמכויות בין המשרדים השונים והתיאום ביניהם בענייני הסברה בארץ וחוץ לארץ. בראש הוועדה שמנתה ארבעה אישים, מונה האלוף (במיל.) [[אלעד פלד]] כיו"ר. הוועדה גבתה כ- 52 עדויות מ[[שר]]ים, עיתונאים, בכירים ב[[הסתדרות הציונית העולמית]] ועוד. היא ניסתה להתחקות אחר הקווים המאפיינים של תדמיתה של [[ישראל]] בחוץ לארץ, בחנה את הקשר בין הסברה וקווי מדיניות הממשלה בארץ והסיקה כי לא תמיד מלווה השיקול ההסברתי את החלטות הממשלה. היעדר תהליך ממוסד שיביא לשינוי אוטומטי בהיבט הסברתי, בולט בחסרונו בשיקולי ה[[ממשלת ישראל|ממשלה]] והחלטותיה.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
הועדה בחנה את נושאי הייסוד של ההסברה הישראלית, מטרות ההסברה והבעייתיות שבה. במסקנותיה צוין כי מגמת ההסברה היא שהעיקרון המרכזי של מדיניות הממשלה יקלט בתודעת [[דעת קהל|דעת הקהל]] העולמית. הוועדה גם בחנה את ציבורי היעד של ההסברה, וריכזה ותחמה את יעדי ההסברה בחוץ לארץ ויעדי ההסברה בארץ. הוועדה דנה בגין נושא ההסברה ל[[מדינות ערב|ערבים]], האמצעים והשיטות הקיימים לרשות מערכות ה[[הסברה]]ההסברה, אך עיקר מסקנותיה הוקדשו לבחינת ארגוניה ומבניה של מערכת ההסברה הקיימת.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
חשיבות ועדת [[אלעד פלד|פלד]], עבור נושא ההסברה הייתה בהסיקה כי ריבוי הרשויות הוא אחד הגורמים לליקויים בפעולות ההסברה.{{הערה|שם=Aarot2005}} הוועדה סברה כי עקב אמצעי ה[[תקשורת]] המודרניים, פתיחותה של ישראל בפני עיתונאים ואורחים ואופייה ה[[דמוקרטיה|דמוקרטי]] של המדינה אין אפשרות להפריד בין ההסברה בפנים הארץ להסברה מחוצה לה. אי לכך, הוועדה קבעה כי יש להקים רשות הסברה סמוכה ל[[משרד ראש הממשלה]] שתפקידיה יכללו: איסוף מידע על מצבה התדמיתי של ישראל בעולם, קביעת קווי הסברה עיקריים וניסוחם בהתאם לקווי [[מדיניות החוץ של ישראל|מדיניות הממשלה]], הפצת תדרוכים וחומר רקע להסברה בין גופי ביצוע ההסברה בארץ, מחקר שוטף ומעקב מתמיד אחר מעמד ישראל בתפוצות, הכנת חומר הסברה להפצה בארץ ובחוץ לארץ, הפעלת גופי [[הסברה]] רשמיים ולא רשמיים למטרות ה[[הסברה]]ההסברה השונות ועוד. הוועדה כללה במסקנותיה את מבנה הרשות שעתידה לקום ויחידותיה, מתווה הנהלת הרשות ואופן ביצוע פעולות ההסברה במסגרתה. הוועדה הגישה את מסקנותיה ב-25 בנובמבר [[1969]] ל[[ועדה בין-משרדית|ועדת]] השרים לענייני ההסברה, תוך ציון חובת הגדלת התקציבים וגיוס סגל מקצועי כנדרש.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
דו"ח ועדת פלד לא פורסם בשלמותו, אך תוכנו הכללי נודע לציבור.{{הערה|שם=Aarot2005}} ב[[עיתונות בישראל|עיתונות]] פורסמו ידיעות על כך ש[[ישראל גלילי]] מוכן לעמוד בראש משרד הסברה אם יוקם, וש[[מנחם בגין]] מוכן לקבל על עצמו את האחריות על ההסברה בחוץ לארץ. [[גולדה מאיר]], [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]], שמונתה במרץ [[1969]] לאחר פטירתו של [[לוי אשכול]] תמכה אף היא ברעיון להקמת משרד הסברה. אולם, ההתנגדות הקשה ביותר לרעיון הגיעה מצדו של [[משרד החוץ|שר החוץ]], [[אבא אבן]]. אבן חשש כי הקמת משרד שכזה תביא לנטילת תקציבים, כוח אדם וסמכויות ממשרדו. למרות זאת, בנימוקו טען כי רק מדינות בעלות תדמית [[טוטליטריזם|טוטליטרית]] מקימות משרדי הסברה, כאשר כוונתו התפרשה לצדו ה[[תעמולה|תעמולתי]] של המונח [[הסברה]]. דו"ח ועדת פלד ומסקנותיה נגנזו.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
===ההסברה בצל המלחמות בין השנים: 1969-1973===
שורה 119:
==הקמת משרד ההסברה==
{{ערך מורחב|משרד ההסברה}}
ב-1 באפריל [[1974]] הודיע ב[[הכנסת|כנסת]] [[משרד המשפטים|שר המשפטים]], [[חיים יוסף צדוק|חיים צדוק]], על כך שהממשלה החליטה להקים משרד [[הסברה]] שירכז את פעולות ההסברה בישראל ומחוצה לה.{{הערה|שם=Toldotia1986}} המשרד, שהוקם בהשראת מסקנות דו"ח ועדת פלד, התבסס על גוף הנהלת שירותי ההסברה שחדל להתקיים. בראש המשרד מונה, [[שמעון פרס]], מסיעת ה[[המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת|מערך]], אשר כיהן בממשלה הקודמת כ[[משרד התקשורת|שר התקשורת]] הראשון. עם הקמת משרד ההסברה, הועברו אליו יחידות ממשרדי ממשלתיים שונים על תקציביהן ועובדיהם:{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
* [[לשכת העיתונות הממשלתית]]- מ[[משרד ראש הממשלה]],
שורה 151:
 
===הקשיים שעמדו מנגד ופירוקו===
למרות הניסיונות שפורטו לעיל, עיקרון הפרדת הסמכויות והתיאום בין [[משרד החוץ]] לבין משרד ההסברה החדש צפה קשיים כבר מראשיתו, עקב אי בהירות באופן חלוקת תחומי האחריות.{{הערה|שם=Toldotia1986}} עובדי ההסברה שנשלחו לתפקיד בחוץ לארץ מונו על ידי משרד החוץ. בשהותם בחוץ לארץ, השליחים נכפפו למשרד החוץ והיו תחת אחריותו, והמגעים עם הארגונים היהודים בחוץ לארץ נשארו, גם הם, כפופים תחת משרד החוץ. הייתה זו למעשה, חריגה מייעודו הבסיסי של משרד ההסברה שתפקידו אינו יועד לרכז אדמיניסטרציות, כי אם לנהל תיאום בייצוגה של ישראל כלפי חוץ, עד כמה שאפשר. שרי המשרדים נועדו מספר פעמים לתיאום מתווה שיתוף פעולה, אך ההחלטה הסופית הייתה בידי [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]]. האחריות על אספקת חומרי ההסברה לחוץ לארץ הועברה, כאמור, לידי משרד ה[[הסברה]]ההסברה ב-15 באוקטובר [[1974]], תוך ניוד חלק מיחידותיו של משרד החוץ על עובדיהם ותקציביהם. עוד הוחלט כי מינוי הנציגים הנשלחים לחוץ לארץ יבוצע לפי החלטותיה של ועדה משותפת של שני המשרדים.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
אי בהירות זו, צפתה חיכוכים, תחרות ומריבות בין המשרדים.{{הערה|שם=Aarot2005}} הקשר המיניסטריאלי הרציף של [[משרד החוץ]] לגורמי ההסברה השונים מנע את כינונה של מערכת הסברה ישראלית בחוץ לארץ תחת המשרד החדש. נוצר מצב אנכרוניסטי שהגוף העוסק בהסברה בפועל, אחראי על כוח האדם ועל הפעלתו, ואחראי על הפיקוח הוא משרד החוץ. בעוד שמשרד הסברה, שתפקידו היה לקיים את תשתית ההסברה, היה מנותק מאותם גורמים שעוסקים ב[[הסברה]]בהסברה בפועל, כדוגמת נציגי ישראל בתפוצות. הייתה זו הנצחת הכפילויות ב[[מנהל ציבורי|מנהל הציבורי]] ה[[ישראל]]י כפי שהייתה קיימת עד הקמת משרד ההסברה, שלמעשה מנעה ממנו למלא את הפונקציות שלטובתן הוקם מלכתחילה.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
קושי נוסף היה ריבוי הגופים ה[[ממשלת ישראל|ממשלתיים]] העוסקים בהסברה בהיקף נרחב.{{הערה|שם=Aarot2005}} הן [[משרד החוץ]], [[משרד התיירות]] ו[[משרד הביטחון]] על יחידותיהן, עסקו בפרסום חוברות הסברה, הפצת מידע ל[[עיתונות]] חוץ, הכנת [[סרט קולנוע|סרטים]] ותוכניות רדיו, הכנת תערוכות והשתתפות בהן, ייזום ותכנון כנסים ומפגשים בינלאומיים. אלו היו אותם הכלים באמצעותם פעל משרד ההסברה, למעשה, לקידום ההסברה הישראלית. משרד ההסברה היה אמור היה לרכז את הגורמים הללו, אך למעשה לא נבחנה עבודת התיאום בייסודיות ונוצרו כפילויות שלא נדונו ולא נמצא להן פתרון.
 
עד מהרה התברר כי הסיכוי להקים משרד יעיל מתוחכם ומתואם, שירכז בידיו את כל סמכויות ההסברה ב[[מדינת ישראל|מדינה]], התגלה כבלתי ניתן להשגה על רקע המציאות הישראלית של יריבויות פנימיות, תחרות [[בירוקרטיה|בירוקרטית]], מאבקים אישיים ומפלגתיים ותחרות בין משרדית.{{הערה|שם=Aarot2005}} גם ויכוחים עקרוניים ואי קבלת החלטות ברורות בסוגיית מדיניות ההסברה ה[[ממלכתיות|ממלכתית]] וייצוג שיקוליה במערכת המדינית, מנעו את הצלחת ניסיון הקמתו של המשרד החדש. משרד ההסברה לא רכש לעצמו [[סמכות|סמכויות]] ברורות, לא נקבעה [[מדיניות]] בתחום זה וענייני ההסברה לא קיבלו עדיפות מתאימה בעבודת הממשלה. כפי שנטען בדיון ב[[הכנסת|כנסת]] ב-22 בינואר [[1975]], שהצביע על תחילת מפלתו של משרד ה[[הסברה]]ההסברה, דלות אמצעי ההסברה הישראלית נכשלו מול שפע ה[[תעמולה]] ה[[מדינות ערב|ערבית]]. בכנסת, נמתחה ביקורת על הקשיים הארגוניים של משרד ההסברה, חוסר התיאום עם [[משרד החוץ]] ועל אי השימוש ההסברתי בקהילות היהודיות ובמנגנוניהן.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
עקב הקשיים הללו והביקורת שנמתחה בעקבותיהם, [[אהרון יריב]] התפטר מתפקידו כשר ההסברה ופרש מה[[ממשלת ישראל|ממשלה]]. ב-20 במרץ [[1975]] הודיעה הממשלה כי החליטה לבטל את משרד ה[[הסברה]]ההסברה ולפזר את יחידותיו.{{הערה|שם=Aarot2005}} פירוק המשרד, שהחל ב-1 באפריל [[1975]], החזיר את הפונקציות העיקריות בתחום ההסברה בחוץ לארץ למשרד החוץ. אל שורות המשרד התקבלו בחזרה היחידה לפרסומים, מדור אורחים זרים, יחידת סרטים וטלוויזיה, יחידת הדרכה מקצועית ויחידת התערוכות. [[משרד ראש הממשלה]] הופקד על התיאום וקיבל לשורותיו את [[לשכת העיתונות הממשלתית]], הטיפול בעיתונאים מבקרים ובנציגי הקבע של ה[[עיתונות]] הזרה, הפורומים לתיאום הסברה, המחלקה למעקב ושירות הידיעות היומי ל[[כתב (מקצוע)|כתבים]] זרים (I.N.S). פירוק המשרד הניב ביקורת קשה בכנסת, בה נטען כי כישלון ההסברה הוא אחד הכישלונות החמורים של ישראל במישור האדמיניסטרטיבי-ארגוני ויותר מכך, זהו כישלון בקו ההסברה ותוכנה. עצם ביטול המשרד עורר את השאלה האם כלל היה נחוץ להקימו.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
אל מול קראות אלה טען [[דוד פרחי]], המנהל הכללי של משרד ההסברה בתקופת פעילותו, כי גם לאחר פירוק המשרד, גיבוש מדיניות הסברה [[ממלכתיות|ממלכתית]] מחייב טיפול ברמה מיניסטריאלית.{{הערה|רפי ישראלי (עורך), '''פרחים לדוד. יד לדוד פרחי ז"ל''', ירושלים: דפוס רפאל חיים כהן. עמ' 177, 183.{{ש}}יגר, מ.(1986).'''לתולדותיה של מערכת הסברת החוץ של ישראל'''. עמ' 107. ישראל, הוצאת להב.}} פרחי טען כי בנוסף למשרד עצמאי, ההסברה הישראלית מחייבת קשר הדוק, ללא גורמי תיווך, בין מערך ההסברה לבין מוקדי [[קבלת החלטות|קבלת ההחלטות]] בתחומים מדיניים, ביטחוניים וכלכליים-חברתיים, שכן רק ברמה זו יתאפשר ייצוג השיקול ההסברתי בקבלת ההחלטות. על ההיבט ההסברתי לקבל משקל מתאים בשיקולי הממשלה, וזה העיקרון המרכזי שבגינו לא זכה המשרד למלא את ייעודו ההסברתי.{{הערה|שם=Aarot2005}}
שורה 166:
 
==משבר ההסברה סביב החלטה 3379 של האו"ם==
שאלת ה[[הסברה]]ההסברה ומחדליה לא הרפו מ[[ממשלת ישראל]], ולכן עוד ביוני [[1975]] התחדשו ההתקפות והביקורת על ההסברה בחוץ לארץ, מכיוונים פרטיים וציבוריים.{{הערה|שם=Toldotia1986}} באותה השנה, העריכו [[פרסום|פרסומאים]] בישראל, כי [[מדינות ערב]] השקיעו כ-100 מיליון [[דולר אמריקאי|דולר]] בהסברה, לעומת חצי מיליון דולר שהקציבה לכך מדינת [[ישראל]]. כתוצאה מכך, ניכר היה כי תדמיתה של ישראל הושפעה לרעה. דרך פעולתן של מדינות ערב השתלמה כאשר ב-[[30 בנובמבר]], באותה שנה, קיבלה עצרת [[האומות המאוחדות]] את [[החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם|החלטה מספר 3379]] שקבעה כי ה[[ציונות]] היא צורה של [[גזענות]] ואפליה גזעית.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
ההחלטה, שגרמה לציבור בארץ זעזוע קשה, הבליטה את המצוקה ההסברתית אליה נקלעה ישראל, במיוחד נוכח ביטולו של משרד ההסברה.{{הערה|שם=Aarot2005}} במסגרת [[המלחמה הקרה]] הונהג מסע הכפשה נגד ישראל, טרם להחלטה, על ידי [[ברית המועצות]], אליו הצטרפו מדינות ערב, כאשר הבינו את היתרונות שגלומות בו עבורן. כבר ב-[[1964]], הגדירה [[האמנה הלאומית הפלסטינית]] את הציונות כגזענות, אך [[1975]] הייתה שנת שיא בפעילות [[אנטי ציונות|אנטי-ציונית]] בפורומים בינלאומיים שונים: כנס ראשי מדינות [[אפריקה]] ב[[אוגנדה]], כנס שרי החוץ של [[המדינות הבלתי-מזדהות]] ב[[פרו]], והכנס הבינלאומי לציון שנת ה[[אישה]] ב[[מקסיקו]]. סימנים למערכה אנטי-ציונית זו, ניתן היה למצוא גם בפרסומי ה[[עיתונות]] ובשידורי ה[[רדיו]] וה[[טלוויזיה]] של [[ברית המועצות]], שהשוו את הציונות ל[[פאשיזם]] ול[[נאציזם]].{{הערה|שם=Aarot2005}}
שורה 177:
 
==ניסיון הקמת "רשות להסברה"==
הביקורת על מחדלי ה[[הסברה]]ההסברה לא פסקה, ולאחר ה[[הבחירות לכנסת התשיעית|מהפך]] הפוליטי ב- [[1977]] עם עליית [[ממשלת ישראל השמונה עשרה|ממשלת הליכוד]] לשלטון בהנהגתו של [[מנחם בגין]], נעשה ניסיון לארגן מחדש את מערכת ההסברה הממשלתית.{{הערה|שם=Toldotia1986}} בגין הודיע על כוונתו להקים משרד חדש להסברת חוץ, כאשר נימק כי אין צורך בהסברת פנים, אך יש צורך לארגן מחדש את [[משרד החוץ]]. המועמד לתפקיד היה [[שמואל כץ (ח"כ)|שמואל כץ]], פובליציסט ואיש תנועת [[תנועת החירות|חירות]] שהיה לאחד ממבקריה החריפים של מחדלי ההסברה הישראלית. כץ הגיש תוכנית עבודה מפורטת לפיתוח ההסברה ב[[ארצות הברית]], אך נתקל בהתנגדות מצד [[משה דיין]], שמונה ל[[משרד החוץ|שר החוץ]] ב[[ממשלת ישראל השמונה עשרה|ממשלה החדשה]], ומצד כמה מבכירי משרד החוץ שגייסו לעזרתם את תמיכת מספר מנהיגי הקהילה היהודית ב[[ארצות הברית]]. משנתקל רעיונו בהתנגדות זו, וויתר בגין על רעיונו המקורי להקים משרד הסברה ושינה את יוזמתו לכדי הקמת רשות הסברה, כחלק מ[[משרד ראש הממשלה]]. שינוי זה, שנעשה ללא ידיעתו של [[שמואל כץ (ח"כ)|שמואל כץ]] לא התקבל על שר החוץ דיין, והוביל לבסוף להתפטרותו של שמואל כץ מן השירות הממשלתי.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
המגמה ליזום שינוי בתחום ההסברה הועברה לדיונים שונים ב[[הכנסת|כנסת]]. ב-13 ביולי [[1977]] הוגשה [[הצעה לסדר היום]] בשם '''מערכת ההסברה הישראלית בחוץ לארץ''', על ידי ח"כ [[זיידאן עטשי]], מ[[התנועה הדמוקרטית לשינוי]]. הצעה זו, שדרשה להגדיל את המשאבים הכספיים המוקצים לטובת ההסברה הממשלתית, נדחתה על הסף על ידי שר החוץ, [[משה דיין]] בדיוני הכנסת השונים. דחייה זו, לוותה בביקורת נוקבת מצד חברי הכנסת השונים על השר דיין.{{הערה|שם=Aarot2005}}
שורה 185:
הביקורת הרצופה והנוקבת על [[משרד החוץ|שר החוץ]], שהתנגדותו מנעה הקמת רשות הסברה בראשות [[שמואל כץ (ח"כ)|שמואל כץ]], הניעה את דיין למצוא תחליף שיחליש את הביקורות כלפיו.{{הערה|שם=Aarot2005}} באפריל [[1978]] הקים, [[משה דיין]], במסגרת משרד החוץ, '''ועדה ציבורית מייעצת להסברת חוץ''' והעמיד בראשה את ח"כ [[זלמן שובל]], בכיר מטעם מפלגת [[הליכוד]]. תפקיד הוועדה יועד לייעץ לשר ולמשרד בנוגע להסברה תוך אי התערבות בענייני ביצוע. שובל לא האריך ימים בתפקיד וב- 18 בדצמבר [[1978]] הודיע שר החוץ דיין על התפטרות זלמן שובל מרצונו. לוועדה מונה יו"ר חדש אך פעולותיה נתמעטו והלכו עד שפגישותיה חדלו כליל. בינתיים המשיכו חברי הכנסת בהצגת [[שאילתה (ממשל)|שאילתות]] על פעילותה הלקויה של מערכת ההסברה הישראלית בעולם.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
הקמת הוועדה, לא ענתה על דרישות מותחי הביקורת על ההסברה הישראלית, שבראשם עמד [[שמואל כץ (ח"כ)|שמואל כץ]] כנגד [[משה דיין]].{{הערה|שם=Aarot2005}} כץ, פרסם מאמרים רבים בנושא, וביקורתו רק התחזקה נוכח סערת הביקורת הבינלאומית כנגד ישראל עקב [[מבצע אופרה|הפצצת הכור העיראקי]] ב-7 ביוני [[1981]] על ידי [[צה"ל]]. הסכמה כמעט מלאה לביקורתו של כץ השמיע, [[חיים הרצוג]], [[שגריר]]ה היוצא של ישראל ב[[או"ם]]. הרצוג טען כי לאופי ההסברה יש השפעה ישירה על מעמדה הכלכלי, מדיני, ביטחוני של מדינת ישראל. עוד טען כי משה דיין הכשיל מהלך חיובי של שינוי תוך אי מתן גיבוי לעובדי משרדו. לדעת הרצוג, מסגרת ההסברה מקצועית ומנוהלת היטב אך אינה עונה לצרכיה ההסברתיים של המדינה מפאת כמה מגבלות פנימיות הנעוצות בטבעו של המשרד. כפי ש[[הסברה]]שהסברה זה מקצוע, ו[[יחסי ציבור]] הם מקצוע, יש לדעת וחשוב להקים משרד הסברה, לדעתו של חיים הרצוג, בדומה למיניסטריון ההסברה שהוקם ב[[בריטניה]] ב[[מלחמת העולם השנייה]], שירכז את כל הסמכויות והאחריות על ההסברה הישראלית.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
==שאלת הקמת משרד הסברה ==
שורה 193:
לדידם, יש להקים גורם אחד במסגרת [[משרד ראש הממשלה]], אשר ירכז את כל גורמי ההסברה הממשלתיים, ושתהיה בידיו הסמכות לגיבוש מדיניות הסברתית אחידה. גוף זה, שדומה במתכונתו ל"הנהלת שירותי ההסברה" משנת [[1966]], ו"רשות ההסברה" מ-[[1977]], יהיה כפוף לאחריותו המיניסטריאלית של [[ראש ממשלת ישראל|ראש הממשלה]], ואליו יצורפו כל גורמי ההסברה הפזורים בין משרדי הממשלה: [[משרד החוץ]], [[משרד הביטחון]], [[משרד החינוך]], [[משרד התיירות]] ודוברי המשרדים השונים.{{הערה|שם=Aarot2005}} הצעת הרפורמה כוללת מתן אחריות וסמכות כוללת לגוף החדש שיוקם לצורך גיבוש מדיניות הסברה ממשלתית ואכיפתה על כל גורמי ההסברה. הרפורמה מדגישה את הצורך בביטול הכפילות הקיימת בפעילות גורמי ההסברה הממשלתיים, וחשיבות ההכשרה המקצועית לכל עובדי שירותי ההסברה בארץ ומחוצה לה. הצעת הרפורמה אף כוללת סיוע של חברות מקצועיות בתחום ההסברה וה[[תקשורת]], כדוגמת חברות [[פרסום]] ו[[יחסי ציבור]], לגוף החדש וכן לנציגויות ישראל בתפוצות.{{הערה|שם=Aarot2005}} למול קריאות אלה, יש הסבורים כי הגורם המכריע בעיצוב התדמית הוא ה[[מדיניות]] - ההחלטות המדיניות על ביטוייהן במציאות.{{הערה|מנור, י. (2008), "כישלון ההסברה או כישלון המדיניות?". בתוך גרוניק, א. ונויברגר, ב. (עורכים): '''מדיניות חוץ בין עימות להסדרים ישראל 2008-1948'''. עמ' 61-80. רעננה: האוניברסיטה הפתוחה.}} כפי שטען [[דוד פרחי]] לאחר פירוקו של משרד ההסברה, יש הטוענים כי להסברה יש תפקיד ומשקל, ולפעמים משקל מכריע אך לא בשלב ביצוע המדיניות, כי אם בשלב עיצובה גיבושה או שינויה. חשיבות ההסברה נגלית למעשה כאשר מבחינים במחירה ה[[תדמית]]י של המדיניות, בהשפעתה על [[דעת קהל|דעת הקהל]]. לפיכך יש להפריד בין הסברה לחוד ומדיניות לחוד. אך בעידן ה[[תקשורת]] הנוכחי, נראה כי ההסברה חייבת להיות חלק מהותי ובלתי נפרד מהמדיניות. לעיתים כישלון ההסברה הוא קודם כל כישלון המדיניות, זאת משום שבשלב גיבושה היא מתעלמת מ[[דעת קהל|דעת הקהל]]. התחשבות במשקלם האמיתי של נתונים אלה תניב מדיניות חלופית ושונה שסיכוייה להצליח טובים יותר מסיכוייה להחטיא את המטרות ולהיכשל.{{הערה|שם=Aarot2005}}
 
מכל וכל, האלטרנטיבה להסברה ה[[ממשלת ישראל|ממשלתית]] בדמות [[ארגון לא ממשלתי|ארגונים א-ממשלתיים]] וארגונים [[התנדבות|וולנטאריים]] ממשיכה מן הצד השני של המתרס בתקווה להשפיע על התחום ה[[פוליטיקה|פוליטי]]. תנועות ומוסדות, האוחזים בגישה פרו-ישראלית עוסקים ב[[הסברה]]בהסברה, עבור [[ישראל]] ומטרותיה, מתפרשים בכל העולם, וב[[ארצות הברית]] בפרט. ארגונים אלה, כדוגמת "ELNT" וארגון "StandWithUs", פועלים במתווה של פעולות לובי ושדולות פרו-ישראליות, ארגון ועידות פרו-ישראליות בינלאומיות, כדוגמת [[איפא"ק|ועידת איפא"ק]], ארגון משלחות בינלאומיות, הוצאת עלוני מידע וחוברות על ישראל, שימוש באמצעי ה[[תקשורת]] וטכנולוגיית האינטרנט להפצת אתרים ברשת, ועוד.
 
===הסברה ישראלית מול פעולת אש"ף להכרת האו"ם במדינה פלסטינית===
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/התעמולה_הישראלית"