צייר – הבדלי גרסאות

למרותעל כיאף העיסוקשהעיסוק במלאכת הציור הוא עתיק יומין, ההבחנה בו כעיסוק נפרד היא מאוחרת יותר. ב[[מצרים העתיקה]], לדוגמה, היווה הציור פן אחד מתוך מכלול של עשייה אמנותית שאי אפשר לנתקה ממלאכות כגון ה[[קליגרפיה]] או ה[[פיסול]]. עבודה בצוות של אומנים הייתה נפוצה גם ב[[ימי הביניים]] ב[[אירופה]] והצייר, כמו שאר האומנים, עבר ממקום למקום.

בתקופת [[ימי הביניים]] ו[[הרנסאנס]] שוייכו הציירים ל[[גילדה|גילדת]] ה[[רוקח]]ים, כיוון שסוד מקצועי מרכזי של אומנותם היה הכנת ה[[צבע]]ים על ידי כתישה של [[פיגמנטי צביעה]] שונים מהחי, הצומח וה[[מינרל]]ים עם [[שמן|שמנים]] שונים. ה[[קדוש מגן|קדוש הפטרון]] של הציירים היה [[לוקאס]]{{הערה|1=צ'ארלס ניקול, '''לאונרדו דה וינצ'י''', עם עובד 2004 עמ' 122, 56}}.

הראשון שהעניק מעמד של ממש לציירים ולאמנים בכלל היה ההיסטוריון האיטלקי ה[[רנסאנס|רנסאנסי]] [[ג'ורג'ו ואזארי]] אשר חיבר ספר בשם "על תולדות הציירים והפסלים". ובו תיאר את חייהם של ציירים בני תקופתו. הספר פורסם בשנת [[1550]], ומהדורה שנייה שלו יצאה בשנת [[1568]]. ספר נוסף מאת ג'ובאן פייטרו בלורי (Bellori) בשם "חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים" הופיע ברומא בשנת [[1672]].

תפיסת הצייר כאינדיבידואל המבטא את אישיותו היא תפיסה שקיבלה את ביטויה המובהק מתוך [[רומנטיקה|התנועה הרומנטית]], הרואה בעיסוק באמנות כביטוי לנפשו של האדם. הפילוסוף [[ישעיה ברלין]] מוצא ביטוי לתפיסה זו בסיפורו של [[אונורה דה באלזאק]] - 'יצירת המופת העלומה'. הצייר, גיבור היצירה, מכסה את בדיו בדימויים וצורות חסרי משמעות מתוך טרוף. טירוף שמקורו בהקרבה העצמית של האמן ובניסיונו להשיג אידיאל נעלה. דוגמה בולטת לתפיסת האמן כמטורף היא דמותו של הצייר [[וינסנט ואן גוך]], תפיסה אשר בוטאה בספרו הביוגרפי של [[אירווינג סטון]] אודות ואן גוך - 'התאווה לחיים'. לבד מדימוי האמן כגאון-מטורף, מכילה תפיסה זו את ההנחה כי אין אמת אבסולוטית שהצייר מנסה ליצור מחדש בעבודתו.