העשור האבוד (יפן) – הבדלי גרסאות

הכלכלן סקוט סאמנר טוען כי המדיניות המוניטרית של יפן הייתה הדוקה מדי במהלך העשור האבוד, ובכך האריכה את הכאב שהרגישה הכלכלה היפנית.

 

כלכלנים אלו טוענים כי הביצועים האנמיים של הכלכלה היפנית מאז תחילת 1990 נבעו בעיקר בשל קצב הצמיחה הנמוך של התפוקה המצרפית. ההשערה שלהם עומדת בניגוד ישיר להסברים פופולריים אחרים המבוססים על מחנק אשראי ממושך שהתפתח בעקבות "בועה" של נכסים מתנפחים. הם בוחנים את ההשלכות של ההשערה שלהם על סמך עדויות המצביעות על כך כי על אף הקשיים המתמשכים במגזר הבנקאות היפני, הוצאות ההון הרצויות היו ברובן ממומנות במלואן. הם מצביעים על כך שפעילותה האיטית של יפן צפויה להיות מובנת בצורה טובה יותר במונחים של "רמות נמוכות של הוצאות הון רצויות", ולא במונחים של מגבלות אשראי האוסרות על חברות לממן פרויקטים בעלי ערך נוכחי חיובי נטו (NPV). המדיניות המוניטרית או הפיסקלית אומנם עשויה להגדיל את הצריכה בטווח הקצר, אך אם צמיחת הפריון לא תגדל, קיים חשש לגיטימי שמדיניות כזו עלולה להפוך את יפן ממשק של צמיחה נמוכה-אינפלציה נמוכה למשק של צמיחה נמוכה-אינפלציה גבוהה.