מין ואופי – הבדלי גרסאות

לאחר דיון בנושא המיניות מקדיש ויינינגר פרק ל[[יהדות]], אותה הוא משווה עם נשיות. מכיוון שתפיסת העולם של האישה זהה לזו של היהדות, מובן לדעתו שבמחקר העוסק במין ואופי יש לעמוד גם על הזהות היהודית. בפרק על היהדות ויינינגר מקשר בינה לבין האישה בנקודות דמיון. יהודים, הוא מסביר, הם סרסורים מטבעם מאותן סיבות שהנשים עסוקות בשקרים ובסרסור: הצורך להתמזג, להיטמע. ליהודי, בדומה לאישה, אין "אני" או ערך עצמי: היהודי להוט אחר תארים, ואינו מכבד את עצמו או את אבותיו. אין לו זיקה אמיתית לעברו: "עברו של היהודי הוא למעשה רק העתיד שלו". ויינינגר טוען כי הנחיתות החברתית ההיסטורית איננה רק עניין חברתי–היסטורי חברתי-היסטורי – אלא כי היהודים, כמו הנשים, רצו בה.

הפילוסוף היהודי [[תיאודור לסינג]], אשר נרצח על ידי ה[[נאצים]] בשנת [[1933]], ניסה להסביר בספרו "השנאה היהודית העצמית" את יחסו של ויינינגר כלפי היהדות. לפי לסינג, ויינינגר הפך לקורבן של הרעיון שהנפש קובעת את אופי האדם - כפי שנאמר בספרו, גם האישה וגם היהודי סובלים מנטיות לפחד והימנעות, בבסיס אופיים. לפיכך תכונות שליליות אפשר למצוא לא רק בפרט, אלא גם בקבוצה ממוצא משותף -– או, כמו שכותב לסינג, "אף לא אדם אחד שיחרר עצמו מכפיית דמו"{{הערה|1=Theodor Lessing, '''Jüdischer Selbsthaß'''. 1930. pp. 91.}}.

ספרו של ויינינגר היה מאוד פופולרי בתחילת [[המאה ה-20]], ופופולריות זו תרמה רבות לפיתוח רעיונות אנטישמיים בשליש הראשון של המאה. אחת מהדוגמאות הבולטות לכך היא [[תיאודור פריץ]], כתב ומייסד [[הוצאה לאור]] אנטישמית "HAMMER", אשר חי בעיר [[לייפציג]]. פריץ השתמש רבות בקטעים מ"מין ואופי" ב-"Jüdische Selbstbekenntnisse" ("חשיפה עצמית יהודית", [[1929]]). שתי מהדורות של ספרו כללו 14 ציטוטים מויינינגר. פריץ התאים את הציטוטים לשימושו - למשל, בשנת 1943 הוא השמיץ קביעה שלילית של ויינינגר על האישה בהקשר לנשים האריות -– וזאת כיוון שהנאצים תקפו את הרעיונות האנטי-פמיניסטיים של ווינינגר, שלטעמם חצצו בין הגבר הארי לאישה הארית.

בספרו דן ויינינגר ב"ייחודיות של יהודיות" כמצב שכלי. האידאולוג הנאצי [[אלפרד רוזנברג]] הציג את הבלבול ואת חוסר האכפתיות של ויינינגר כלפי זהותו היהודית כדוגמה המאפיינת את האופי היהודי. בספרו Dietrich Eckart : Ein Vermächtnis טען רוזנברג שבויינינגר היהדות היא "התלכדות בלתי נראית של זבל פטרייתי... שהתקיימה מזמן קדום והתפשטה לכל רחבי העולם ... והיא המרכיב העיקרי של הרעיון, של טבע היהדות". בעיני רוזנברג, (ופה הוא מקביל לוינינגר) יהודי לא מסוגל לעלות למרומי הנפש של עצמו, לעומת אנשים שמוכנים להקריב עצמם למען גאולת הנפש (כלומר, הארים). רעיון זה מבטא רוזנברג במושגים פסאודו-מטאפיזיים סמויים -– אותו הרעיון ש[[היטלר]] ביטא בפומבי.

הנס ינק פון פראיינוולד (Hans Jonak von Freyenwald), בספרו "וידוי היהודי בכל הזמנים והארצות", הולך בעקבות פריץ ומשתמש בציטוטים ובהיבטים של ויינינגר{{הערה|1=Hans Jonak Freyenwald, '''Jüdische Bekenntnisse aus allen Zeiten und Ländern''', 1941.}}. אחת ההשקפות שמבטא פראיינוולד היא ש"יהודים טשטשו גבולות וסוגים בין בני האדם ולכן הם נולדים כ[[קומוניזם|קומוניסטים]]"{{הערה|1=Freyenwald,1941,417}} -– כלומר שעם הופעת היהודים, הקו המפריד בין "טוב" ל "רע" נעשה לא ברור. פראיינוולד אף משווה בין יהודים וקומוניסטים בטענה ששניהם הורסים את המוסר. [[היטלר]] עשה בהיבט זה שימוש מרכזי בבניית [[אידאולוגיה]] נאציונאל–סוציאליסטיתנאציונאל-סוציאליסטית בספרו "[[מיין קאמפף]]"( ("Mein Kampf") .

השימוש בויינינגר אצל הכותבים האנטישמיים היה רחב ביותר כיוון שהוא שירת את מטרתם נאמנה. אם היהודי המשכיל, שנחשב אף לגאון בדורו, מתבטא בצורה מבזה ובשנאה כלפי זהותו היהודית, מה מונע מאותם הכותבים להתבטא בצורה דומה? גם העובדה שויינינגר ניסח את משנתו בצורה מדעית שירתה אותם; כך קל היה להעביר את המסר האנטישמי לאוכלוסייה, בדרכי תעמולה והשכלה גם יחד. כאשר הנאצים השתמשו בכתביו של ויינינגר כדוגמה מובחרת, האידאולוגיה הנאצית הבליטה את אי היכולת של היהודי להתגבר על "דמו" בעזרת המרת דתו לנצרות. לפי העיקרון המוצג בתורתו של ויינינגר, יהודי הממיר דתו לא מסוגל להיגאל מכיוון שאין לו נפש -– אין לו אופי- הוא לא יכול להשתנות. וינינגר המיר דתו והפך לפרוטסטנטי, ואז התאבד -– ובכך הוכיח שליהודי אין יכולת יכולת לשנות אופי פנימי, ושמעשה התאבדותו למעשה מוכיח את תורתו. אי הצלחתו להשתלב, בעיני הנאצים, לא השאירה שום פתרון ליהודים להתחבר לסביבה.