הבדלים בין גרסאות בדף "יובנאליס"

אין שינוי בגודל ,  לפני שנתיים
מ
מ (בוט החלפות: לעיתים)
יובנאליס הוא שמרן אשר מקבל את התכתיבים האתיים-חברתיים השמרניים של [[מרקוס טוליוס קיקרו|קיקרו]], שעל פיהם כל פרט בחברה חייב למלא את חובתו (officum) ואם לא כן ישתנו סדרי החברה, יושחתו המידות הטובות וייעלמו היושר, ההגינות והאמינות (אשר התגלמו באלה Fides{{כ}}{{אנ| Fides (deity)}}). נורמות ההתנהגות הרפובליקנית של קיקרו אינן עומדות במבחן הזמן בימי הקיסרים, משום שהם התאימו יותר לחברה הרומית הקדומה, שאוכלוסייתה הייתה הומוגנית יותר וכלכלתה התבססה על עבודת עבדים מאסיבית. השינויים החברתיים והפוליטיים בימי הקיסרים, אשר אפשרו ניידות חברתית גבוהה יותר וחירות של יוזמה כלכלית בקרב שכבות האוכלוסייה הנמוכות (העבדים והזרים ברומא), חוללו שינוי בערכים, אשר לא התאימו לאמות המידה של קיקרו. יובנאליס, אשר מתעלם מתהליכים כלכליים-חברתיים אלו או אינו מבין אותם ולכן מתאר אותם בפשטות, תוך כדי שהוא מבכה על הנזק שנעשה לרומא ועל הדרדרות במוסר ואמות המידות הטובות (Virtus).{{כ}}{{הערה| בירנבאום, יובנאליס, 20-23; E. Courtney, A Commentary on the Satires of Juvenal, 23-25}}
 
אחד מהמוטיבים החוזרים ביצירותיו של יובנאליס הוא העושר המשחית את ערכי האדם ומקבע את התהום בין העשירים לעניים. לטענת יובנאליס המותרות (luxuria) דחקו את רגלי העוני הרומי הקדום והטוב וגרמו לשחיקת הערכים והנורמות החברתיות, כמו למשל החובות במארג היחסים של הפטרון-קליינט ואדון-עבד.{{הערה| בירנבאום, יובנאליס, 20-21.}} דוגמאות לכך נמצאות בסאטירה ה' שבה יובנאליס מתאר במרירות את יחסו המשפיל והמתעלל של העשיר וירו (Virro) כלפי הקליינטים שלו, אשר אותם הזמין לארוחת ערב בביתו. סאטירה זו מאופיינת בניגוד חד בין הפטרון העשיר, לבין הקליינט העני.{{הערה| בירנבאום, יובנאליס, 14; Highet, Juvenal the Satirist, 83-88; Braund, Juvenal and Persius, 213; Duff, Roman Satire, 153-154.}} סאטירה ז' מקרינה על יחסי הפטרון-קליינט מנקודת המבט של הפטרון, אשר קופץ את ידיו לעבר אנשי הרוח, כלומר המשוררים, הסופרים, ההיסטוריונים, הרטורים, המשפטנים ומורי בית הספר. סאטירה זו אמנם נפתחת בהבעת תקווה שעם עליית השליט החדש (כנראה אדריאנוס), ישפר גורלם של אנשי הרוח, אך נעימה אופטימית זו נזנחת. יובנאליס פורש תמונה עגומה של המשכילים אשר אינם זוכים לתמיכה כלכלית מפטרוניהם ובכך הורגים את ההשראה שלהם, אשר "אינה יכולה לשכון בגוף רעב".{{הערה| ;Highet, Juvenal the Satirist, 106-112; Braund, Juvenal and Persius, 296-297; בירנבאום, יובנאליס, 15-17.}} בסאטירה ט' מתאר יובנאליס מערך יחסים משפיל במיוחד לקליינט כשהוא מתאר את היחסים בתוך המשולש ההרסני של נייבלוס (הג'יגלויגולו הביוסקסואלהביסקסואל), וירו (הפטרון ההומוסקסואל הפסיבי) ורעיית הפטרון, שבו נייבלוס משמש את שני בני הזוג.{{הערה| בירנבאום, יובנאליס, 15-17; Highet, Juvenal the Satirist, 117-121; Braund, Juvenal and Persius, 348-349; Richlin, The Garden of Priapus, 202}}
 
יובנאליס חוזר שוב ושוב לנושא של נפילת העושר אל הידיים הלא נכונות, כגון אלו של העבדים המשוחררים אשר התעשרו תודות לעסקים מפוקפקים (על פי אמות המידה של קיקרו) כמו בניית משתנות ועסקי קברנות, טיפסו בסולם החברתי הרומי ויחד עם הזרים מהמזרח טשטשו כליל את הזהות והאופי הרומיים. קצפו של יובנאליס יוצא כנגד הסטנדרטים הכפולים של החברה כלפי עשירים מופלגים וכלפי אנשים מעוטי יכולת, אך יובנאליס בעיקר מכוון את התקפותיו כנגד האריסטוקרטיה הרומית שלדבריו אינה ממלאת את חובותיה ואינה הולכת בדרך שהתוו לה אבותיהם. התנוונות אריסטוקרטית זו ניתן למצוא בסאטירה ד' שבה יובנאליס מתאר בדרך של פארודיה וליצנות את משטר האימים של [[דומיטיאנוס]] ואת קטלוג חברי הקבינט, אשר מקצתם היו אנשים מוכשרים וישרי דרך ומקצתם היו חנפנים ומלשינים נקמניים.{{הערה| בירנבאום, יובנאליס, 14-15; Highet, Juvenal the Satirist, 76-82; Braund, Juvenal and Persius, 194-195 }} כניגוד בולט, בסאטירה ח' יובנאליס מעלה על נס אצילות שהיא פרי שלמות המידות הטובות (Virtus) ואינה מסתמכת על ייחוס ועל תהילת אבות. יובנאליס מייעץ לנמען הסאטירה, אלמוני ממשפחה אריסטוקרטית מיוחסת ושמו פונטיקוס (Ponticus) אשר נושא את עיניו לקונסולט ולנציבות בפרובינציה, לנהוג ביושר ובצדק כשייבחר למשרות ציבוריות ולנציבות בפרובינציה. עצות אלו לא נובעות ממניעים אלטרואיסטיים אלא דווקא ממניעים תועלתניים. כדי לחזק את עמדתו, יובנאליס מביא דוגמאות של אצילים מושחתים שונים, אשר מהווים דוגמה לפונטיקוס כיצד לא לנהוג.{{הערה| Highet, Juvenal the Satirist, 113-116; Braund, Juvenal and Persius, 320-321 ; בירנבאום, יובנאליס, 16.}}