הרוח שגברה על הדרקון – הבדלי גרסאות

בחלק נכבד מהספר מתארת המחברת את התמודדותה במחנות, ואת היווצרותה של קבוצה של עשר בנות ששמרו זו על זו וראו בעצמן משפחה. הן היו ידועות במחנה בשם ה"[[צנרשאפט]]" (בעברית ה"עשיריה"){{הערה|{{מטח|[[יהודית תידור באומל-שוורץ]]|רוחקה ושתי הרבקות: מנהיגות קבוצת ה"צנרשאפט" בפלשוב|20973}}.}}. עשר הבנות היו בגילאים 16–24, ולרובן הייתה היכרות מוקדמת זו עם זו. תשע מהן היו חרדיות, תלמידותיה של שרה שנירר. הספר מרחיב על מנהיגות העשירייה - רבקה אנגלרד, רבקה הורוביץ ורחל שנצר, הבוגרות מבין הבנות ששימשו כמורות במקומות שונים עוד לפני פרוץ המלחמה, והיו בעלות השכלה רחבה וכריזמה{{הערה|לאחר השואה שלוש המנהיגות הללו הקימו מוסדות, והיו מחלוצות מוסדות החינוך החרדי שלאחר השואה.}}. העשירית הייתה רגה לאוב, בעלת רקע חילוני, אלמנה ואם לילד כבן חמש שהסתתר במחנה, התשע "אימצו" אותה ועזרו לה להחביא את בנה ותמכו בה לאחר שנתפס ונרצח. בניש מספרת כי מספר פעמים היא נשלחה בסלקציות לצד השמאלי שהוביל למוות, וחברתה רבקה הורביץ משכה אותה שוב ושוב לתחילת התור. הבנות, שחלקן עבדו במטבחים, גנבו מעת לעת אוכל אותו חילקו בין כל בנות הבלוק, לפני [[פסח]] הן הגניבו קמח מהמטבחים ואפו [[מצה|מצות]], ואת חלקן הצליחו להבריח למחנה הגברים שבו שהו רבנים. עשר הבנות תמכו זו בזו לאורך שנות המלחמה, בשלושה [[מחנה השמדה|מחנות השמדה]] - [[פלאשוב]], [[אושוויץ]] ו[[ברגן בלזן]]. הן עשו מאמצים כבירים להישאר ביחד, למרות הזדמנויות שנקרו בפני אחדות מבנות הקבוצה להציל את עצמן, כל עשר בנות החבורה הצליחו להישאר בחיים עד לשחרור ברגן בלזן, לאחר השחרור מתה אחת מהעשירייה, אסתר קופרברג, מ[[טיפוס הבטן|טיפוס]].

 

 

=== שם הספר ===