פתיחת התפריט הראשי

שינויים

נוספו 407 בתים ,  לפני שנה
ב-8 בדצמבר 1940 מינה הנציב העליון [[ועדת חקירה]] בהשתתפות השופט [[אלן רוז]], הבריגדיר-גנרל א. ג. מק-נייל וקצין הצי ג. ל. אדוארדס,{{הערה|[https://www.jta.org/1941/03/19/archive/patria-disaster-laid-to-sabotage-by-inquiry-commission Patria Disaster Laid to Sabotage by Inquiry Commission], באתר [[JTA]],{{כ}} 19 במרץ 1941}} לבירור הסיבות לטביעת פאטריה, לבדיקת האמצעים לשמירה על הפאטריה לפני האסון והמאמצים שנעשו להצלת הנמצאים באונייה{{הערה|{{הצופה||וועדת חקירה בדבר אסון "פאטריה"|1940/12/09|00111}}}}. הוועדה התכנסה לישיבתה הראשונה ב-11 בדצמבר 1940{{הערה|{{דבר||ישיבה לועדת החקירה בענין "פאטריה"|1940/12/12|00110}}}} בבניין מיקאטי ברחוב המלכים ב[[חיפה]]. ישיבות הוועדה היו סגורות לקהל{{הערה|{{הבוקר||ישיבות ועדת החקירה בענין "פטריה" - סגורות|1940/12/12|00427}}}}. הוועדה שמעה עדויות של 56 עדים{{הערה|{{הצופה||וועדת החקירה בעניין טביעת "פאטריה"|1940/12/17|00109}}{{ש}}{{דבר||בועדת החקירה של אסון פאטריה|1940/12/18|00418}}}}{{הערה|שם=דברדוח|{{דבר||הדו"ח של הועדה הממשלתית לחקירת אסון "פטריה"|1941/03/19|00406}}}} עד 27 בינואר 1941{{הערה|{{הצופה||נסתיימה גביית העדות בעניין פאטריה|1941/01/27|00403}}}} וב-31 בינואר 1941 הגישה את מסקנותיה לנציב העליון. המסקנות שפורסמו באמצע מרץ 1941 קבעו שהפאטריה טובעה בגלל מעשה חבלה וכי האמצעים שנקטו השלטונות לפני ואחרי האסון היו ראויים. הוועדה הגיעה למסקנה שמדובר בחבלה של מתנגדי גירוש העולים לאור עדות של צוללן שבחן את הנזק ולאור היקף הנזק. כן קיבלה הוועדה עדויות שהנמצאים על האנייה קיבלו הוראות להתכונן לקפוץ למים זמן קצר לפני הפיצוץ. הוועדה סיימה את דבריה בהבעת התמרמרות על המעשה שגרם למותם של לפחות 156 אנשים (שהיה מספר הגופות שנמצאו עד כתיבת דו"ח הוועדה) ולאובדן ספינה חשובה לבריטניה{{הערה|{{הצופה||"פאטריה" טובעה עקב מעשה חבלה|1941/03/19|00205}}}}.
 
==תגובות==
==אחרית דבר==
פרשת הפאטריה יצרה הד גדול ב[[היישוב|יישוב העברי]]. בתחילה נפלה האשמה על ה[[אצ"ל]], וכן נפוצו שמועות על [[התאבדות]] מתוך יאוש או על סוכנים נאציים שביצעו פעולת חבלה; אולם עד מהרה התברר שהפעולה נעשתה על ידי הנהגת היישוב כצעד של מחאה נגד כל ניסיון לעצור את העלייה, ונציגים בולטים, בהם כצנלסון הכריזו על המעפילים כעל "קורבנות המאבק לעלייה" ועל המעשה כמעשה ציוני גדול.
 
רבים הבינו כי איום רב נשקף ל[[יהדות אירופה]] מ[[גרמניה הנאצית]], והזדהו עם מאבקם של המעפילים להגיע אל חופי הארץ ולהתיישב בה. אולם הציבור היהודי הזדעזע ממספר הקורבנות הרב שטבעו ממש מול חופי הארץ, והפרשה פגעה מוראלית בתנועת ההעפלה. ביישוב העברי נפוצו שמועות רבות לגבי סיבת הטיבוע, ודמויות מרכזיות בהנהגת היישוב טענו לחוסר אחריות של הנהגת "ההגנה", שלא התייעצה עם [[ההסתדרות הציונית]] ועם [[הסוכנות היהודית|הסוכנות]] לפני ביצוע הפעולה.
 
דמויות מרכזיות בהנהגת היישוב טענו לחוסר אחריות של הנהגת "ההגנה", שלא התייעצה עם [[ההסתדרות הציונית]] ועם [[הסוכנות היהודית|הסוכנות]] לפני ביצוע הפעולה. בימין האשימו את [[ההגנה]] ב"חוסר אחריות נפשעת"{{הערה|{{חרות||עשר שנים לאסון פטריה בנמל חיפה|1950/11/26|00208}}}}. היה אף מי שטען שהוא שמע על הכוונה לבצע את הפיצוץ מספר ימים לפני האירוע והזהיר את בן שיחו מהתוצאות{{הערה|{{חרות|א. שמאי|משהו על פטריה|1957/05/27|00213}}}}.
אחד הקולות הבודדים כנגד המעשה היה קולו של [[יצחק לופבן]]. בישיבת מרכז [[מפא"י]] ב-[[15 בדצמבר]] 1940, ציין לופבן כי טיבוע הספינה הוא היום השחור ביותר בשלושים ושתים שנות חייו בארץ ישראל. "לא ייתכן שיהודים [[קידוש השם|מקדשים את השם]] על ידי הריגת יהודים אחרים. באיזו רשות מותר להטביע בים נשים, גברים, זקנים ונערים אשר לא שאלו את פיהם ולהגיד שאנחנו מביאים קורבן?"{{הערה|[[יצחק לופבן|י' לופבן]], "משנת חיים", בתוך: '''ערכין''': קובץ לזכרו של [[א. ד. גורדון]], תל אביב: הוצאת ההנהגה העליונה של ׳[[גורדוניה]]–[[מכבי הצעיר]]׳, תש"ב, עמ' 12.}} שבוע לפני כן התפרסם ב"[[הפועל הצעיר (עיתון)|הפועל הצעיר]]" מאמר בשם "היד הזדונית" מאת סגנו של לופבן, ישראל כהן, ובו המשפט "ביום מר ונמהר אחד, הטביעה יד זדונית את האונייה".{{הערה|1=גלעד קדומים, [http://www.news1.co.il/Archive/003-D-33313-00.html?tag=22-42-26 היד הזדונית], [[חדשות מחלקה ראשונה]], 23 בנובמבר 2008.}} בשל דבריו אלה "הוענש" לופבן בסטירת לחי פומבית שניתנה לו במשרדי המערכת על ידי [[עמוס בן-גוריון]].
 
אחד הקולות הבודדים כנגד המעשה בקרב אנשי מפא"י היה קולו של [[יצחק לופבן]]. בישיבת מרכז [[מפא"י]] ב-[[15 בדצמבר]] 1940, ציין לופבן כי טיבוע הספינה הוא היום השחור ביותר בשלושים ושתים שנות חייו בארץ ישראל. "לא ייתכן שיהודים [[קידוש השם|מקדשים את השם]] על ידי הריגת יהודים אחרים. באיזו רשות מותר להטביע בים נשים, גברים, זקנים ונערים אשר לא שאלו את פיהם ולהגיד שאנחנו מביאים קורבן?"{{הערה|[[יצחק לופבן|י' לופבן]], "משנת חיים", בתוך: '''ערכין''': קובץ לזכרו של [[א. ד. גורדון]], תל אביב: הוצאת ההנהגה העליונה של ׳[[גורדוניה]]–[[מכבי הצעיר]]׳, תש"ב, עמ' 12.}} שבוע לפני כן התפרסם ב"[[הפועל הצעיר (עיתון)|הפועל הצעיר]]" מאמר בשם "היד הזדונית" מאת סגנו של לופבן, ישראל כהן, ובו המשפט "ביום מר ונמהר אחד, הטביעה יד זדונית את האונייה".{{הערה|1=גלעד קדומים, [http://www.news1.co.il/Archive/003-D-33313-00.html?tag=22-42-26 היד הזדונית], [[חדשות מחלקה ראשונה]], 23 בנובמבר 2008.}} בשל דבריו אלה "הוענש" לופבן בסטירת לחי פומבית שניתנה לו במשרדי המערכת על ידי [[עמוס בן-גוריון]].
 
==הניצולים==
הבריטים החליטו לאפשר למעפילים שהיו על סיפון ה"פאטריה" להישאר בארץ ישראל, תוך ניכוי מספרם ממכסת הסרטיפיקטים שהוקצבה ליישוב היהודי לאותה שנה. שבועיים אחרי טביעת ה"פאטריה", ב-[[9 בדצמבר]], נלקחו 1,600 מעפילי ה"אטלנטיק" (שלא הספיקו לעבור אל הפאטריה) ממחנה המעצר בעתלית וגורשו לאי מאוריציוס שב[[האוקיינוס ההודי|אוקיינוס ההודי]], שם שהו עד לחזרתם ב-[[26 באוגוסט]] [[1945]].
 
==הנצחה==
חלק מדופן האונייה מוצג כיום ב[[מוזיאון ההעפלה וחיל הים]] בחיפה. על שמה של הפרשה [[שמות רחובות בישראל|נקרא רחוב]] בחיפה.