אסון הפאטריה – הבדלי גרסאות

רבים הבינו כי איום רב נשקף ל[[יהדות אירופה]] מ[[גרמניה הנאצית]], והזדהו עם מאבקם של המעפילים להגיע אל חופי הארץ ולהתיישב בה. אולם הציבור היהודי הזדעזע ממספר הקורבנות הרב שטבעו ממש מול חופי הארץ, והפרשה פגעה מוראלית בתנועת ההעפלה.

 

 

אחד הקולות הבודדים כנגד המעשה בקרב אנשי מפא"י היה קולו של [[יצחק לופבן]]. בישיבת מרכז [[מפא"י]] ב-[[15 בדצמבר]] 1940, ציין לופבן כי טיבוע הספינה הוא היום השחור ביותר בשלושים ושתים שנות חייו בארץ ישראל. "לא ייתכן שיהודים [[קידוש השם|מקדשים את השם]] על ידי הריגת יהודים אחרים. באיזו רשות מותר להטביע בים נשים, גברים, זקנים ונערים אשר לא שאלו את פיהם ולהגיד שאנחנו מביאים קורבן?"{{הערה|[[יצחק לופבן|י' לופבן]], "משנת חיים", בתוך: '''ערכין''': קובץ לזכרו של [[א. ד. גורדון]], תל אביב: הוצאת ההנהגה העליונה של ׳[[גורדוניה]]–[[מכבי הצעיר]]׳, תש"ב, עמ' 12.}} שבוע לפני כן התפרסם ב"[[הפועל הצעיר (עיתון)|הפועל הצעיר]]" מאמר בשם "היד הזדונית" מאת סגנו של לופבן, ישראל כהן, ובו המשפט "ביום מר ונמהר אחד, הטביעה יד זדונית את האונייה".{{הערה|גלעד קדומים, [http://www.news1.co.il/Archive/003-D-33313-00.html?tag=22-42-26 היד הזדונית], [[חדשות מחלקה ראשונה]], 23 בנובמבר 2008.}} בשל דבריו אלה "הוענש" לופבן בסטירת לחי פומבית שניתנה לו במשרדי המערכת על ידי [[עמוס בן-גוריון]].