דמוגרפיה של אינדונזיה – הבדלי גרסאות

בעת ההכרזה על אינדונזיה לא תמה הדרך להגשמת העצמאות, אלא היא רק בישרה את תחילתה. הידיעה על הכרזת העצמאות ועמה השמועות על ההצלחות הראשונות סחפו מגזרים נרחבים באוכלוסייה הילידית והחדירו בה רוח מהפכנית חסרת תקדים, אם כי בשולי הארכיפלג הייתה התמיכה מוגבלת מחשש מפני דומיננטיות של אנשי [[האי ג'אווה]], מוסלמים או אנטי אריסטוקרטים. אף שמפקד הכוחות הבריטיים שהוקצו להשתלטות על הארכיפלג ניסה להימנע מכניסה למרכזי האוכלוסייה הגדולים ולצמצם את החיכוך עם כוחות הממשלה האינדונזית, באוקטובר 1945 פרצו קרבות ראשונים ובהדרגה השתלטו הכוחות של בעלות הברית על מספר ערים בג'אווה. בדצמבר 1949 הכירה הולנד בריבונותה של מדינת האינדונזים, שנקראה אז "הרפובליקה של ארצות־ארצות הברית של אינדונזיה", על השטח שהיה מזוהה כ"הודוכהודו המזרחית ההולנדית". שתי המדינות הסכימו כי סוגיה זו שבמחלוקת תידון ביניהן בעתיד. אך עד מהרה בעיה פתוחה זו החריפה מאוד את יחסיהן, זאת בשל סירובה של הולנד לכל ויתור בנושא. כתוצאה מכך הודיעה אינדונזיה בשלהי 1957 על סילוק כ־46 אלף אזרחי הולנד שעדיין התגוררו בה והלאימה חברות ועסקים הולנדיים. לדידה של אינדונזיה, זו הייתה סוגיה עקרונית מהראשונות במעלה; לפי עמדת ההנהגה הלאומית, גבולות השליטה ההולנדית בסיום התקופה הקולוניאלית הם אלה שהגדירו את גבולותיה של אינדונזיה העצמאית. כלומר, כל מקום שבו הייתה אחיזה הולנדית נחשב חלק בלתי נפרד מהמדינה האינדונזית. לאחר רפורמות אלו בהרכב שטחה של אינדונזיה החל העם האינדונזי לגבש את זהותו הפוליטית- עם הנהגה אוטונומית, ואת זהותו הרוחנית- עם עליית האיסלאםהאסלאם ודחיקה של הנצרות. נוסף על כך, אינדונזים רבים החלו להגר מהאיים הקטנים אל הערים המרכזיות במטרה לאמץ דפוסי כלכלה חדשים. גיבוש העם האינדונזי סבב סביב דחיקתם של ההולנדים אל מחוץ לגבולותיה החברתיים והעצמת הנרטיב האישי שלהם אשר עסק בסיפור של צמיחה לאומית באמצעות השפה ורוחניות דרך העמקה באיסלאםבאסלאם<ref name=":3" />.