יאיר הירשפלד – הבדלי גרסאות

נולד ב[[ולינגטון (ניו זילנד)|ולינגטון]] שב[[ניו זילנד]], בשנת 1949 עבר עם הוריו ל[[וינה|ווינה]], [[אוסטריה]] ושם גדל. היה פעיל בתנועת הנוער "[[השומר הצעיר]]" ואף כיהן כראש קן התנועה בווינה (בשנים 1964–1967). עלה לישראל בשנת 1967. הירשפלד נשוי לרות, מרפאה בעיסוק. לזוג שתי בנות, שני בנים, ותשעה נכדים (נכון לדצמבר 2016). אחותו היא הפרופ' לסיעוד [[מרים הירשפלד]].

בין השנים 1967–1970 למד לתואר ראשון בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון (להלן:ב[[האוניברסיטה המזה"ת) באוניברסיטההעברית|אוניברסיטה העברית הר הצופים, ירושלים]].  בתקופה זו שימש כעוזר הוראה בחוג וכן כעוזר מחקר של פרופ' גרשון סלומון ושל פרופ' [[שמואל נח אייזנשטדט]].

בשנת 1971 החל בלימודיבלימודים תוארבמסלול שלישיישיר (מסלול ישיר)לדוקטורט בחוג להיסטוריה של המזה"תהמזרח באוניברסיטתהתיכון ב[[אוניברסיטת תל אביב]]. עבודת הדוקטורט, בהנחיית פרופ' [[אוריאל דן]] בנושא "יחסי איראן-גרמניה 1921-1941" הוגשה בשנת 1976 (או 1977) ופורסמה כספר בשנת 1980.[[# edn1|[i]]]

בשנת 1975 כיהן כראש מדור איראן ב"מכון ראובן שילוח", אוניברסיטת תל אביב (כיום חלק מ"מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה") ובין השנים 1976–1977 ערך את Middle East Contemporary Survey, כתב העת של המכון.  ביולי 1977 כתב על התמוטטות אפשרית של [[השאה]] באיראןב[[איראן]]. בשנת 1977 קיבל את פרס לנדאו{{הערה|{{דבר||פרסי־לנדאו לשבעה חוקרים מאוניברסיטת ת"א|1977/10/31|00508}}}}. כיהן כמרצה באוניברסיטת תל אביב עד שנת 1981. 

בין השנים 1981 ועד 1986 היה הירשפלד ראש הדסק הסוציו-כלכלי במרכז היהודי-ערבי באוניברסיטתב[[אוניברסיטת חיפה]]. בשנת 1982 הוא מונה למרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזה"תהמזרח התיכון. בין השנים 1984 עד 1986 עמד בראש החוג.  בין השנים 1984–1987 היה חבר סנאט אוניברסיטת חיפה.  הירשפלד כיהן בשורה של וועדות ותפקידים אקדמיים ושימש איש סגל באוניברסיטת חיפה עד לשנת 2012.

בשנת 2011 כיהן כעמית מחקר-אורח בלימודי המזה"תהמזרח התיכון באוניברסיטת יוטה, סולט לייק סיטי. באותה השנה זכה במלגת "הינקלי" היוקרתית, [[אוניברסיטת יוטה]]. בין השנים 2005 עד 2014 היה עמית מחקר ב"מכון בייקר למדיניות ציבורית", [[אוניברסיטת רייס]], יוסטון, טקסס.

הירשפלד החל לעבוד עם ד"ר [[יוסי ביילין]], אז דובר [[מפלגת העבודה הישראלית|מפלגת העבודה]] (לימים מזכיר הממשלה, מנכ"ל משרד החוץ ושר המשפטים) ועם [[שמעון פרס]], ראש מפלגת העבודה (ולימים ראש ממשלת ישראל) בארגון מפגשים חשאיים עם מנהיגות פלסטינית פרו-ירדנית בגדה ובעזהוב[[רצועת עזה]], הן בתחום הפוליטי והן בזה הכלכלי.

בין השנים 1981 ועד 1987 הוא שימש כיועץ פוליטי לשמעון פרס, בקידום תהליך מדיני ובמציאת פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני. בין היתר, היה מעורב בתכנון ה"אופציה הירדנית" שמטרתה הייתה ליצור תמיכה פלסטינית למהלכו של [[חוסיין, מלך ירדן|חוסיין מלך ירדן]], בתיאום עם [[הארגון לשחרור פלסטין|אש"ף]]{{הערה|{{מעריב||האופציה הירדנית לא תביא פתרון|1988/02/16|01100}}}}.

בשנת 1988, עם שחרורו מהכלא של [[פייסל חוסייני]], החל בעבודה משותפת עמו לקידום משא ומתן{{הערה|{{מעריב||ביילין, נוביק וסנה נפגשו עם אל-חוסייני|1989/02/16|00102}}}} במתווה של Track II, לבקשתו של [[יצחק רבין]], אז שר הביטחון ובהסתמך על תוכניתו. משתתפי המפגש הראשון עם חוסייני ואנשיו באותה השנה ייטלו בעתיד חלק בוועידת מדריד.