הונים – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
קובץ על יד (שיחה | תרומות) מ הוספת קישור לאירואסיה |
הסרת קישורים עודפים |
||
שורה 6:
הפשיטות של ההונים נועדו בדרך כלל למטרות שוד וביזה, ולא להשתלטות על שטחים ולהתיישבות בהם. הן היו הרסניות בעיקר לאימפריה הרומית המערבית, שכוחה נחלש מאוד בעקבות תבוסה במלחמת אזרחים עם האימפריה הרומית המזרחית ב[[קרב הנהר הקפוא]] {{אנ|Battle of the Frigidus}} ובאופן כללי הייתה ענייה יותר מהחלק המזרחי. הפשיטות ההוניות הותירו את האימפריה הרומית המערבית חלשה וחבולה. כתוצאה מכך, נפלה האימפריה הרומית המערבית תוך עשורים ספורים לאחר הפלישות ההוניות תחת לחץ השבטים הגרמאניים.
ההונים מעולם לא הכו שורשים, לא התערבו בחיי נתיניהם ולא בנו מערכת אדמיניסטרטיבית שלטונית על פי הדוגמה הרומית, אלא הסתפקו בסחיטה בהיקפי ענק. כתוצאה מכך, עם מות אטילה והתפוררות הכוח הצבאי המלכד, התמוססו הישגיהם הטריטוריאליים והאימפריה התפוררה. צאצאיו של אטילה המשיכו לשלוט בחלקים שונים של [[ערבה (גאוגרפיה)|ערבות]] מזרח אירופה עד סוף [[המאה השישית]], ושליטים הנושאים שמות האופייניים לראשי שבטים הוניים שלטו באזורים שונים ב[[קווקז]] עד תחילת [[המאה השמינית לספירה]].
ה[[דוגמה|דּוֹגְמָה]] הנוצרית ראתה באטילה ובהונים שוט שבאמצעותו מעניש אלוהים את עובדי האלילים, הכופרים והחוטאים. תוך זמן קצר יחסית הם נותרו כ[[זיכרון קולקטיבי]] אירופאי המקביל ל[[מלחמת בני אור בבני חושך]], והשם "הונים" נחרט בזיכרון כתיאור של המון ברברי הזורע הרס וחורבן.
שורה 14:
ההונים היו [[קונפדרציה]] רופפת של שבטים לוחמים מ[[הערבה האירואסייתית]] - ה[[מישור (גאוגרפיה)|מישורים]] וה[[רמה (גאוגרפיה)|רמות]] המשתרעים בין [[הרי החינגן הגדולים]] (Greater Khingan) בגבול [[מונגוליה]]-[[מנצ'וריה]] ב[[מזרח]], לבין [[חצי האי קרים]] ב[[מערב]]. בתהליך מתמשך קיבלו ההונים אל שורותיהם קבוצות לוחמים ושבטים נודדים שונים ויצרו כוח צבאי משמעותי. תהליך התגבשות ההונים לכדי גוף אתני בעל שפה ייחודית וקשרי הגומלין עם קבוצות אתניות אחרות בערבה האירואסייתית לוטה בערפל. ההיסטוריון ה[[אוסטריה|אוסטרי]] ואחד ממובילי המחקר על ההגירה ב[[ימי הביניים]], [[וולטר פוהל]], סיכם את הידוע על הרקע של ההונים: "כל שאנחנו יכולים לומר בביטחון הוא שבשלהי התקופה הקדומה השם "הונים" תיאר אליטה של לוחמים בערבה האירואסייתית".{{הערה|Pohl, Walter (1999). "Huns". In Bowersock, G. W.; Brown, Peter; Grabar, Oleg. Late Antiquity: A Guide to the Postclassical World. The Belknap Press of Harvard University Press. pp. 501–502. }}
ההיסטוריונים הרומאים שחיו בעת פלישת ההונים לאירופה מוסרים מידע חלקי ומעורפל ביותר על מקור ההונים. ההיסטוריון הרומאי בן התקופה, [[אמיאנוס מרקלינוס|אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס]], מציין כי ההונים התגוררו בשממה הקפואה המשתרעת ממזרח. ההונים, כמו נוודים אחרים, לא הופיעו באמת על המפה הרומאית וכל שניתן היה לומר עליהם הוא שהם נמצאים מחוץ לתחום ה[[ציוויליזציה]]. [[הירונימוס|סופרוניוס אוסביוס הירונימוס]], מ[[מורי הכנסייה]], תיאר את ההונים כפראים שננעלו מאחורי [[שערי אלכסנדר]] - שער גבול אגדי, שנבנה על פי האגדה על ידי [[אלכסנדר הגדול]], כדי למנוע מהברברים הלא-מתורבתים מצפון לפלוש דרומה ובראשם ל[[מלחמת גוג ומגוג|גוג ומגוג]]. באגדה המקורית ה[[סקיתים]] מזוהים עם גוג ומגוג ואילו הירונימוס מזהה בכתביו את ההונים עם הסקיתים.{{הערה|[[#Helfen|Helfen]], page 4.}} איש הדת הרומי [[יורדנס]] ([[המאה ה-6]]), שכתב את תולדות ה[[גותים]], מתאר את הקשר עם ה[[שטן]] כמקורם של ההונים. לפי כתביו, הנשמות הטמאות הזדווגו עם מכשפות וההונים הם פרי הבאושים של זיווג זה.{{הערה|
חוקרים של [[העת החדשה]] ניסו לקבל תשובה ברורה יותר לשאלת מוצא ההונים, על בסיס הכתבים הרומאים ו[[ממצא ארכאולוגי|ממצאים ארכאולוגים]], אך שאלה זו נותרה ללא מענה של ממש. במהלך [[המאה ה-18]] הציע ההיסטוריון הצרפתי [[ז'וזף דה גויגנה]] (Joseph de Guignes) את ההשערה כי ההונים הם ה[[שיונגנו|שְׂיוֹנְגנוּ]], מונח [[סין (אזור)|סיני]] ל[[קונפדרציה]] של שבטים [[נווד]]ים שמקורם אינו ידוע, שבין [[המאה השלישית לפנה"ס]] ל[[המאה הרביעית|מאה הרביעית]] לספירה, שלטו על חלקים גדולים ב[[מרכז אסיה]] וסופם שהתפזרו לאחר תבוסות שנחלו מהסינים ומהשבטים הסמוכים. השבטים ההונים הדרומיים נטמעו בתוך [[האימפריה הסינית]] ואילו השבטים הצפוניים המשיכו בעימות מול הסינים עד שככל הנראה נדחקו מתחומי האימפריה לכוון מערב.
ההשערה כי ההונים והשְׂיוֹנְגנוּ חד הם, נתמכה על ידי אסכולת מלומדים גרמנים, בעיקר בתקופה שלפני [[מלחמת העולם הראשונה]] - בהיעדר כל מחקר ארכאולוגי שניתן היה לייחס להונים או לשיונגנו, היא נסמכה על מחקר [[לינגוויסטיקה|לינגוויסטי]] וניתוח של מקורות סיניים בני התקופה, בניסיון לדלות מהם ראיות לגבי מוצא ההונים.{{הערה|Otto Maenchen-Helfen, “Huns and Hsiung-nu,” Byzantion 17 (1944–45): 222–43}} על פי מחקר מודרני, המניע שהוביל את הגישה של החוקרים הגרמניים של תחילת [[המאה ה-20]] נבע מתפיסת עולם שציירה את ההיסטוריה של אירופה כבסיס של התנגשות מתמדת בין תרבויות. דהיינו, מאבק אירופי לשימור הציוויליזציה מול איום מתמיד מצד הברברים ממזרח. על פי תפיסה זו, ההונים היו תזכורת מתמדת, על בסיס הזהות עם שבטים סינים והמאבק כנגד הרומאים, למעגל החוזר של הקונפליקטים בין מזרח ומערב.{{הערה|שם=The end of empire|1=Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome.chapter 3 a backward steppe. W. W. Norton & Company 2010}} תאוריה זו מקובלת על חוקרים אחדים גם בתחילה [[המאה ה-21]], אף על פי שהיא נחשבת ל[[השערה (מדע)|ספקולציה]].
ניסיון לבסס את הקשר בין ההונים לשיונגנו על בסיס ממצאים ארכאולוגיים, הניב גם הוא חילוקי דעות, על פי ראיות וממצאים שהחלו להיחשף החל מסוף [[שנות ה-30 של המאה ה-20]] ובעיקרן פרסומים של ממצאים ארכאולוגיים וחפצי [[ברונזה]] של השְׂיוֹנְגנוּ מחפירות וסקרים ב[[רמת אורדוס|רמת אוֹרְדוֹס]], הידועה גם כ"מדבר אורדוס" השוכן על [[רמה (גאוגרפיה)|רמה]] בדרום [[מונגוליה הפנימית|האזור האוטונומי של מונגוליה הפנימית]]. ממצאים אלה מצביעים על הבדלים משמעותיים בין תרבות השְׂיוֹנְגנוּ לתרבות ההונית כפי שבאה לידי ביטוי בממצאים שנאספו במזרח אירופה. ממצאים ארכאולוגיים שנחשפו החל מסוף [[שנות ה-60 של המאה ה-20]], מטילים צל נוסף של ספק על הקשר בין ההונים לשְׂיוֹנְגנוּ. ארכאולוגים [[סובייטים]] חשפו באזור [[עבר הבאיקל]] בסמוך לגבול [[רוסיה]] עם [[מונגוליה]] בסמוך לעיר [[אולן-אודה]], מספר אתרים מימי השיא של אימפריית השיונגנו ומתוארכים ל[[המאה הראשונה לספירה|מאה הראשונה לספירה]] עד ל[[המאה השנייה|מאה השנייה]], המעידים כי התרבות האורבאנית של תושבי המקום הייתה מפותחת מאד. במקום נמצאו שרידים ברורים ל[[חקלאות]] מאורגנת, גידול בקר ו[[מטלורגיה|טכנולוגיית עיבוד מתכות]] שכללה מאפיינים שלא היו קיימים אצל ההונים.
היסטוריונים וארכאולוגים החוקרים את התקופה ואת תרבות הנוודים של הערבות, התרחקו מהקביעה החד משמעית. ההיסטוריון היון גין קים מסכם את המחקר והממצאים וקובע נחרצות כי "להתייחס לקשרים בין ההונים לשיונגנו במונחים המתאימים לתאוריות גזע או אפילו במונחים של שיוך אתני, מציג באור מגוחך את האמת ההיסטורית של האימפריות המורכבות, רב לאומיות, רב לשוניות של הערבות." אך הוא קובע את ההקשר ההיסטורי באומרו כי "האבות הקדומים של שבטי המקור ההונים... היו חלק מהאימפריה של השיונגנו והכילו אלמנט משמעותי מתרבות זו, האליטה ההונית השלטת ראתה עצמה כצאצא של התרבות הפוליטית של ישות אימפריאלית זו".{{הערה|1=[https://books.google.hr/books?id=jCpncXFzoFgC Hyun Jin Kim. Huns, Rome and the Birth of Europe. Page 31. Cambridge University Press,2013]}} ההיסטוריון פיטר הת'ר שם את הנושא בפרספקטיבה ההיסטורית אירופאית וקובע: "גם אם נצליח לקשר באופן כלשהו בין ההונים של המאה הרביעית והשיונגנו של המאה הראשונה, הרבה מים חלפו מתחת להרבה גשרים במהלך 300 שנות ההיסטוריה האבודה [בין תקופות אלו]".{{הערה|Heather, Peter.. The fall of the Roman Empire : a new history of Rome and the barbarians. New York: Oxford University Press.(2005) pp. 146–167. }}
שורה 26:
===עד לעליית אטילה===
====התגבשותם של ההונים====
ההונים הותירו אחריהם שרידים מועטים, הכוללים בעיקר כלים ו[[כלי נשק]] שנשתמרו כ[[מנחת קבורה|מנחות קבורה]]. הם לא הותירו כל מסמך כתוב ולא תיעדו את ההיסטוריה של עצמם. כתוצאה מכך, כל מעשיהם ופועלם נראים דרך העיניים והפריזמה של הכתבים הרומאיים, העוינים לכל השבטים הברבריים בכלל ולהונים בפרט. המקור העיקרי המתייחס לשבטים ההונים בטרם התגבשות האימפריה של אטילה ההוני, הם כתביו של ההיסטוריון הרומאי [[אמיאנוס מרקלינוס|אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס]], שכתב את הפסקאות בספרו המתייחסות להונים בסוף שנות השמונים של [[המאה הרביעית לספירה]], כעשרים שנה לאחר שההונים יצאו מהערבות האסיאתיות אל מעבר לשטחים שממערב ל[[הים השחור|ים השחור]].
הפסקאות כתובות בלשון ציורית ומלאת חיות ומכילות תיאור מפורט על חיי ההונים ומנהגיהם. עם זאת, תיעוד זה לוקה בבסיסו. ספק אם מַרְקֶלִינוּס בא במגע עם ההונים או חקר את אורחותיהם והמידע עליהם לא נאסף על ידי עדי ראיה שפגשו בהם. עיקר הטקסט הוא שימוש מושכל במושגים ורעיונות מקובלים בחברה הרומית, תוך שהוא נסמך ומתייחס לכתבים של היסטוריונים רומאיים קודמים וקדומים בהתייחס למערכות של האימפריה הרומית עם השבטים הברבריים.{{הערה|Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome. W. W. Norton & Company 2010 }} על פי תפיסת העולם הרומאית, האימפריה הייתה מוקפת בברברים שלא נשמעים לחוק, ומעבר לגבולות חיו פראים פרימיטיביים ופרועים חסרי מוסר וללא שלטון או משמעת. הכותבים ה[[האימפריה הביזנטית|ביזנטיים]], שתרבותם הייתה קשורה בתרבות [[יוון הקלאסית]], נהגו להשוות או לזהות את ההונים עם עמים שבמקור מופיעים בכתבי ההיסטוריון היווני [[הרודוטוס]] (המאה ה-5 לפנה"ס), כגון הסקיתים או ה[[גטים]] - עמים שנעלמו ונכחדו לפני הופעת ההונים על במת ההיסטוריה.
שורה 43:
{{ערך מורחב|קרב אדריאנופול (378)}}
[[קובץ:GothicSoldiersMissoriumOfTheodosius.jpg|ממוזער|לוחמים גותים; תחריט על כלי פולחני מכסף מימיו של [[תאודוסיוס הראשון]]]]
עוד בטרם הופעת ההונים, היו השבטים הגותיים בעימות מתמיד מול האימפריה הרומית, שראתה בהם איום מתמשך על אזורי הגבול לאורך הדנובה. משא ומתן להפסקת מעשי האיבה שנמשכו שנים, הצליח למנוע מלחמה בקנה מידה משמעותי, אך ההיתקלויות והעימותים הביאו לחורבן החיים האזרחיים לאורך הנהר ולהתפוררות הסמכות של ראשי השבטים. מהלכים רומאיים אלו חתרו תחת הליכוד של הגותים וברגע המבחן מול ההונים נפרמו הקשרים הרופפים. בשנת [[376]], תחת לחץ של ההונים, הגיעו כ-80,000 פליטים גותים אל גדות הדנובה ודרשו כי הרומאים יאפשרו להם לחצות ולהיכנס אל תוך שטחי האימפריה. הרומאים, בהתאם למנהגם במקרים דומים, הסכימו לדרישה מאחר שסירוב היה מעמיד בסכנה מצד הגותים הנואשים את מערכת ההגנה על הפרובינקיות הגובלות בדנובה, ומאידך מתוך תקווה כי הפליטים ישמשו כחיץ מול התקפות עתידיות.
הפליטים חצו את הנהר בסמוך לעיר ה[[בולגריה|בולגרית]] [[סיליסטרה]], שהייתה ידועה אז בשם דורוסטורום (Durostorum), וחנו בסמוך לעיר במחנה שתנאי המחיה בו היו בלתי נסבלים. בשנת [[377]] הגיעה המתיחות לשיא, כאשר המושל הרומאי ניסה לחסל את המנהיגים הגותיים ובראשם פריטיגרן (Fritigern) ולהכניע את הגותים בכוח הזרוע. עימות צבאי ראשון בין הצדדים אירע בסמוך לעיר הבולגרית [[דווניה]], שהייתה ידועה באותה תקופה בשם מרטיאנופוליס (Marcianopolis), ובסופו הביסו הכוחות הגותים המאוחדים את הצבא הרומי שנשלח לדכא את ההתקוממות. על מנת לחזק את עמידתו מול הרומים, פנה המנהיג הגותי פריטיגרן לקבוצת הונים ושכר את שירותיהם כשכירי חרב, ייתכן מאחר שחסר חיל פרשים יעיל. נקודת מפנה היסטורית הייתה בשיאו של המשבר, שהגיע ביום [[9 באוגוסט]] [[378]] בקרב המכריע הידוע כ[[קרב אדריאנופול (378)|קרב אדריאנופול]]. הקרב הסתיים בתבוסה רומית קשה ומותו של הקיסר האימפריה הרומית המזרחית ואלנס (באותה תקופה הייתה האימפריה הרומית מחולקת לשני חלקים: האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית). חלקם של שכירי החרב ההונים בקרב לא נכתב ולא ידוע אם הם לקחו בו חלק פעיל או המתינו לסיומו על מנת לפשוט על הצד המנוצח ולבזוז את פירות הניצחון.
עם מות הקיסר ואלנס ועל רקע כישלונם של הגותים לממש את ניצחונם הצבאי, עלה על כיסא המלוכה [[תאודוסיוס הראשון]], מצביא בעל ניסיון רב בלחימה, מתוך תקווה כי ניתן יהיה לדכא את המרידה של הגותים ולהחזיר את השליטה והשקט לאזור הגבול סביב נהר הדנובה. בסיכומו של דבר, בחר תאודוסיוס לסיים את הסכסוך במשא ומתן ובאוקטובר [[382]] חתם על הסכם המתיר לגותים ולבני בריתם להתיישב בשטח הגובל בגדה הדרומית של הדנובה ובתמורה הם הפכו לחלק ממערך ההגנה והתגייסו לצבא הרומי במעמד של [[פוידרטוס|פוֹאֶדֶרָטוּס]] ([[לטינית]]: Foederatus) - בלי לשלבם במסגרות צבאיות כמקובל באימפריה הרומית.
הקיסר תאודוסיוס ניצל את הרגיעה בגבול הדנובה, כדי להגיע להסכם עם הגותים מחד ו[[האימפריה הסאסאנית]] (הממלכה הפרסית) מאידך, על מנת לבסס את שלטונו באיטליה מול [[אאוגניוס]], השליט הלא חוקי של האימפריה הרומית המערבית. העימות הגיע לשיאו ב[[קרב הנהר הקפוא]] {{אנ|Battle of the Frigidus}} בספטמבר [[394]]. הקרב הסתיים בניצחון צבאו של תאודוסיוס, אך הוא לא זכה ליהנות מפירות ניצחונותיו ונפטר בינואר [[395]].
עם מותו של תאודוסיוס התחלקה האימפריה הרומית בין בניו: [[האימפריה הרומית המערבית]] נשלטה על ידי [[פלביוס אוגוסטוס הונוריוס]] בן העשר, אך הכוח הוחזק למעשה בידי ה[[מגיסטר מיליטום]] (מפקד הצבא) [[פלביוס סטיליקו]], ו[[האימפריה הרומית המזרחית]] על ידי [[ארקדיוס, קיסר האימפריה הביזנטית|פלאביוס ארקדיוס אוגוסטוס]], שלא יכול היה להחזיק בשלטון ונאלץ לשתף פעולה עם פוליטיקאים בעמדות כוח. בהיעדר צבא רומאי מערבי ראוי לשמו (משום שספג אבדות כבדות בקרב הנהר הקפוא ולא שוקם על ידי סטיליקו), ערכו ההונים פשיטות מעבר לדנובה הקפואה, שבמהלכם הותקפו, נבזזו והושמדו כפרים של שבטים גותים - פליטי מלחמות העבר עם ההונים, שרוב הלוחמים בהם שהו באותה תקופה עם הצבא הרומי באיטליה. הפחד מפשיטות ההונים גרם לגותים לנטוש את האדמות שנתנו להם, למרוד בקיסר הרומי ולצאת במסע של הרס לאורך הפרובינציות של הדנובה ומשם דרומה אל יוון.
בשנת [[406]] חצו את [[נהר הריין]] לוחמים ושבטים במספרים גדולים - כולם תחת לחץ מתמיד של ההונים, שפעלו בגלים רצופים לביסוס שליטתם על האזור שמצפון לנהר הדנובה. הפעם הפולשים כללו [[ונדלים]] וקבוצות של [[אלאנים]], שעד לזמן זה היו בני ברית של ההונים ושיתפו איתם פעולה בתקיפת יישובים גותים וביסוס שטח ההשפעה. הסיבה לשינוי ולבריחה של האלאנים אל מחוץ לטווח השגתם של ההונים לא ידוע. הפלישה רחבת ההיקף אל הפרובינציה [[גאליה]], גרמה לקריעת המרקם החברתי והפוליטי של הפרובינקיה החשובה. שנה לאחר מכן הכריז על עצמו כקיסר המגיסטר מיליטום של [[בריטניה (פרובינקיה רומית)|הפרובינקיה בריטניה]], [[קונסטנטיוס השלישי|פלביוס קונסטנטיוס]]. הוא השתלט על גאליה, חיזק את ביצורי הריין וקבע את בירתו ב[[ארל|אַרְלְ]] ([[צרפתית]]: Arles).
באקלים פוליטי קשה והפכפך, התקשה סטיליקו לשמר את מעמדו ופירות הצלחותיו בעבר, בחצר הקיסר הונוריוס נטתה הכף לטובת מתנגדיו של סטיליקו, שטענו כי הוא נמנע מלפעול על רקע של הסכם סודי בינו לבין הפולשים או הגותים של [[אלאריק]]. בשנת [[408]] נרצחו כל שומרי ראשו ההונים של סטיליקו, והוא נאסר והוצא להורג. על מנת לבסס את מעמדו ולהבטיח את כסאו, שלח הונוריוס בנים של משפחות מחצר הקיסר ב[[רוונה]] (רוונה שימשה כבירת האימפריה הרומית המערבית בתקופה זו) כ[[בן ערובה|בני ערובה]] אל ההונים שמעבר לגדה הצפונית של הדנובה, בתמורה לגיוס של 10,000 לוחמים הונים כשכירי חרב. לא ידוע אם הלוחמים ההונים אכן הגיעו לבסוף לצפון איטליה לעמוד לשרות הקיסר וסביר להניח כי הקיסר לא יכול היה באמצעיו המוגבלים לשכור או לצייד מספר כה גדול של שכירי חרב. לאחר מות סטיליקו, פלש [[אלאריק הראשון]], מלך ה[[ויזיגותים|וויזיגוטים]], אל צפון איטליה וצעד על [[רומא]]. הקיסר הונוריוס נקט בתכסיסי השהיה במשך 18 חודשים, בהם חנו הגותים מחוץ לעיר. ביום [[24 באוגוסט]] [[410]] פרצו הגותים אל העיר ובמשך 3 ימים השתוללו בה ללא מעצורים, בוזזים מכל הבא ליד באירוע שזעזע את העולם הרומי ונחרט לדיראון עולם בהיסטוריה. הגותים המשיכו במסע ההרס שמונה שנים, עד שנת [[418]], אז הצליח [[קונסטנטיוס השלישי]] להגיע איתם להסכם וליישובם בעמק ה[[גארון]] בדרום-מערב [[צרפת]].
====התקפות על האימפריה הרומית המזרחית====
החל משנת 395, החלו ההונים למקד את תשומת לבם ב[[האימפריה הביזנטית|אימפריה הרומית המזרחית]]. פשיטות ביזה הפכו למסעות מלחמה, ששטפו את [[תרקיה]] וחדרו דרך [[קווקז]] אל [[ארמניה]] ומשם דרומה אל שטחי [[סוריה הגדולה]] ועד לשערי [[אנטיוכיה]]. ההונים ניצלו את ריכוז הצבא הרומי באיטליה על מנת לתקוף ריכוזים אזרחיים ללא התנגדות של ממש. על מנת להקל על הלחץ, חתמו הביזנטים על הסכם עם המורדים גותים, לפיו קיבל המנהיג הגותי [[אלאריק הראשון|אלאריק]] דרגת פיקוד בכירה בצבא הרומי וקציניו קיבלו קצבת זהב ומזון. המשא ומתן כלל גם הסכמים לגבי שטחי מחיה חדשים. הסכם זה שהרגיע את העימות הרומי-גותי, אפשר ל[[סריס]] [[אטרופיוס]], יועץ החצר של ארקדיוס והשליט בפועל של האימפריה המזרחית, לאסוף צבא במהלך שנת [[398]] ולהדוף זמנית את התקפות ההונים על האימפריה.{{הערה|Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome. chapter 4 Romans and Barbarians. W. W. Norton & Company 2010}} לפי דעה אחרת, לאחר שמיצו את אפשרויות הביזה, איבדו ההונים עניין (באופן זמני) באימפריה הרומית המזרחית ועזבו מרצונם, כשהם מרכזים את המאמץ כנגד [[האימפריה הסאסאנית]] - הממלכה הפרסית הקדם-[[אסלאם|אסלאמית]] האחרונה.
בתחילה הצליחו ההונים להפתיע את הפרסים ואספו שלל ושבויים, כשהם חודרים עמוק לתוך שטח האימפריה וזורעים הרס וחורבן. ההרפתקה הפרסית של ההונים נסתיימה בקרב מכריע מול צבא פרסי סדיר שהתייצב בדרכם. הם נהדפו מגבולות האימפריה ונאלצו לסגת אל הרי הקווקז, לאחר שסבלו תבוסה צבאית מכריעה בקרב כנגד הצבא הסאסאני, במהלכו הם איבדו את מרבית שללם ומספר גדול של שבויים.{{הערה|Sinor (editor), Denis (1990). The Cambridge history of early Inner Asia (1. publ. ed.). Cambridge: Cambridge Univ. Press. page 184}} בהיסטוריה של ההונים, אירוע זה הוא אפיזודה בעלת משמעות מוגבלת, אך היא מלמדת על יכולתם של ההונים לנהל מערכות מהירות על פני מרחקים גדולים. נקודה שנייה עולה מהתיאורים של ההיסטוריון [[תיאודורטוס]] (Theodoretus). לפי דבריו, ההונים אספו לוחמים צעירים מאוכלוסיית המקומות עליהם פשטו, חלקם היו עבדים שנשבו באיומי חרב ואחרים היו לוחמים צעירים שהצטרפו לשורות ההונים מרצונם.
שורה 63:
הביזנטים חגגו את הצלחתם להדוף את ההונים משטחם בתהלוכה מפוארת, אותה הוביל אטרופיוס ברחובות עיר הבירה. השמחה לא האריכה ימים. הקיסר הביזנטי החלש וההפכפך ארקדיוס הגלה את אטרופיוס, ביטל את ההסכמים עם הגותים והפסיק לשלם להם [[סובסידיה]], ובמקביל חיזק את קשריו עם מנהיג הוני בשם אולדין, ששלט על הטריטוריה לאורך הגדה הצפונית של הדנובה. מטרת המהלך הייתה, ככל הנראה, להשתמש בהונים בראשות אולדין ככוח לריסון הגותים ולהבטיח שקט לאורך גבול הדנובה. טקטיקה זו הצליחה והגותים עזבו את שטחי הקיסרות המזרחית ונעו מערבה. בשטחי האימפריה המערבית נתקלו הגותים בצבא הרומי בראשות סטיליקו ונסוגו אל הפרובינציות [[דלמטיה]] ופאנוניה לאחר שני עימותים צבאיים קשים חסרי הכרעה. הרומאים מצדם נאלצו לנטוש את עיר הבירה [[מילאנו]] ולהעביר את השלטון לעיר המבוצרת [[רוונה]] במחוז [[אמיליה-רומאניה]] בצפון מרכזה של [[איטליה]]. על מנת להסיר את האיום הגותי, נחתם בשנת [[405]] הסכם עם מנהיגם אלאריק, המעניק לו דרגת [[מגיסטר מיליטום]], וכן תשלום קצבה לתומכיו.
בשנת [[408]] נפטר הקיסר ביזנטי ארקדיוס ועל כס המלכות עלה [[תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית|תאודוסיוס השני]], ועם מותו של הונוריוס בשנת [[423]] תפס [[ולנטיניאנוס השלישי]] את כיסא הקיסרות הרומית המערבית לאחר סדרת הדחות ותככים, בהם הייתה החצר הביזנטית מעורבת באופן ישיר. בדרך להכתרתו של ולנטיניאנוס, נאלצו הביזנטים להלחם מול קצין רומאי מורד בשם יוהאנס (Iohannes Augustus), שאסף כוח צבאי משמעותי מתוך כוונה לתפוס את כס הקיסר של האימפריה המערבית.
בעוד הצבאות הביזנטיים בראשות המגיסטר מיליטום פלביוס ארדבור אספר מדכאים את המרד, במהלך שנת [[425]] שלח יוהאנס המורד משלחת אל ההונים בראשות קצין צבא מתומכיו, [[פלביוס אאטיוס]], מי שעתיד להיות אישיות מרכזית באימפריה הרומית המערבית ובעלת קשר הדוק עם ההיסטוריה של ההונים. אאטיוס היה מבני הערובה שנשלחו בשנת 409 על ידי הקיסר הונוריוס להונים להבטחת התשלום בעבור שירותם של 10,000 שכירי חרב, שם הוא למד והתחנך עם בני גילו מהאליטה של השלטון ההוני, למד את כישורי הלחימה של ההונים וקשר קשרי ידידות עם דמויות מפתח. קשריו של אאטיוס, הבטחות לשלל ותשלום, הביאו להצלחת השליחות והוא חזר לאיטליה עם צבא של שכירי חרב הונים שהגיע לרוונה שלושה ימים לאחר שיוהאנס הוצא להורג. בחצר הרומאית לא יכלו להתעלם מהצבא ההוני. על מנת לנטרל את הסכנה, הציעו הרומאים לאאטיוס תפקיד של פיקוד בגאליה ושילמו את שכרם של ההונים.
שורה 72:
על פי אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס, להונים לא היה מנהיג והם לא סרו למרותו של מלך, אלא חברו יחדיו בעתות לחימה תחת הנהגה זמנית. מפאת חוסר מקורות היסטוריים, קשה לשחזר את המבנה הפוליטי של ההונים. ידוע כי נוודים של הערבות האסיאתיות, כמו [[האימפריה המונגולית|המונגולים]] לפני שלטונו של [[ג'ינגיס חאן]], היו בנויים מקלאנים (בתי-אב) כמו החברה ההונית, אך לחלק מהקלאנים היה משקל חשוב יותר בתוך החברה ולחלקם מעמד נמוך יותר. הסיבות להבדל במעמד יכולות לנבוע מחוסר במשאבים או תבוסה צבאית. למרות מדרג חברתי זה, השליטה והסמכות היו רופפות בתוך החברה השבטית, לא נאכפה מדיניות אחידה וכל קלאן הלך אחרי מנהיגו. גם מנהיגות בתוך הקלאן לא הייתה קבועה, כל קבוצה כללה מספר בתי אב, חלקם מאוחדים בקשרי משפחה וחלקם בשבועת נאמנות. אינדיבידואלים יכלו להחליף נאמנות או לעבור לקלאנים אחרים על ידי הצהרת נאמנות למנהיג בעל כוח או השפעה. שיטה זו הידועה בשם '''נוקר''' (Nöker), אפשרה ללוחם כריזמטי לאסוף מאחריו כוח של לוחמים, אך גם אפשרה מצב בו תומכי המנהיג נוטשים אותו במקרה בו האינטרסים המשותפים נעלמים. המנהיג ההוני אוּלְדין הוא ככל הנראה מנהיג מסוג זה.
בסוף המאה הרביעית עולה בכתבי ההיסטוריונים הרומאיים שמו של המנהיג ההוני אולדין. הוא המנהיג ההוני הראשון המוזכר בשמו ומתואר כשליט האזור הידוע בשם [[מונטניה]], המהווה חלק מ[[רומניה]] המודרנית וגובל ממערב בנהר הדנובה. ההונים היו פושטים [[אופורטוניטי|אופורטוניסטים]] ולא בחלו בהשכרת שירותיהם לאימפריה הרומית, והרומאים לא בחלו בשימוש בצבאות הונים שכירים על מנת לסלק איומים מיידיים יותר. אל המציאות הזו נכנס אולדין, שצבר כוח והשפעה בקרב קבוצות לוחמים הונים, אותם איחד בעזרת יכולתו לייצר הזדמנויות מפשיטות שוד מחד ותשלומים עבור שירותים כשכירי חרב מאידך. כך ניצל אולדין מערכת פוליטית זו לצרכיו ולטובתו בתבנית ש[[אטילה]] אחריו שכלל והרחיב. ידוע כי הוא היה שכיר חרב של הצבא הרומאי בעימות עם המנהיג הגותי [[גאינס]], שהיה [[מגיסטר מיליטום]] בתקופת [[ארקדיוס, קיסר האימפריה הביזנטית]]. בתפקיד בכיר זה הוא תפס את מושכות השלטון ב[[קונסטנטינופול]], אך נאלץ לברוח מהעיר בשנת [[400]] בלחץ התושבים. גאינס והחיילים הנאמנים לו נסוגו אל מעבר ל[[הלספונטס]], ומשם, נרדפים על ידי צבא שכירים של האימפריה ובהם גדודים הונים, נסוגו הגותים לכוון הדנובה מתוך כוונה לעבור את הנהר ומחוץ לטווח ידם של הביזנטים. ההונים תחת הנהגת אולדין חסמו את נתיב צבאו של גאינס. בקרב שהתפתח ניצחו ההונים. גאינס נהרג וראשו נשלח אל קונסטנטינופול כמתנה לקיסר.
שיתוף פעולה הדוק זה, לא מנע מההונים מלבצע מסכת פשיטות שוד תכופות אל שטחי האימפריה החל משנת 404–405, פשיטות שחדרו אל אזורים בלב [[אנטוליה]] ועד לפרובינציות של צפון סוריה. פשיטות אלו לא עצרו את המגיסטר מיליטום של האימפריה המערבית [[פלביוס סטיליקו]], מלהכניס את אולדין וההונים תחת פיקודו אל ברית של צבאות ברבריים על מנת לעמוד מול צבא של שבטים גותיים של המנהיג [[רדגאיסוס]], שתחת לחץ של שבטים הונים חצה את הדנובה, עבר את האלפים ופלש לאיטליה. הוא הובס על ידי סטיליקו ובני בריתו בקרב מכריע בפאיסולאי ([[פיאסולה]]) ב-[[406]].
משהשתנה כוון הרוח הפוליטי והאימפריה הביזנטית הסבה את תשומת לבה (ואת עיקר הכוחות הצבאיים הזמינים) אל הגבול עם האימפריה הסאסאנית, נכנסו יחידות פשיטה הוניות בשנת [[408]] אל שטחי ה[[בלקן]], בפשיטת שוד שחדרה עמוק אל תוך הבלקן. הטקטיקה הביזנטית להתמודד עם פשיטות אלו הייתה להימנע מלהתמודד עם המהלומה הראשונית ולתת להונים להיכנס אל עומק הטריטוריה. ההונים בשטף ההתקפה נמנעו ממערכות מצור על מבצרים אותם לא יכלו לכבוש. בשלב השני, הפושטים היו נלכדים בין חילות המצב בעורפם ובמבצרים בעומק השטח וכוחות ניידים שצעדו ממחנות קבע או מפרובינציות סמוכות במגמה לפגוש ולבלום את והפולשים, במצב זה, מול איום כפול וסכנת כיתור היו הפולשים —נאלצים לסגת. הפעם ההונים הפתיעו את הרומאים והצליחו לכבוש את מצודת [[קסטרה מרטיס]] (Castra Martis), עובדה שהפכה פשיטה זו לאסון טקטי עבור הביזנטים. ההיסטוריון סוזומנוס מתאר מפגש בין מפקד רומאי לבין אולדין. על פי תיאור זה, הרומאי הציע להוני לסיים את העימות בדרכי שלום ובתגובה ההוני הצביע על השמש העולה והצהיר כי הוא איננו זקוק לרומאים בדרכו לכבוש כל שטח על פני הארץ אליו מגיעות קרני השמש.{{הערה|[[#Helfen|Helfen]], page 65.}}
שורה 84:
שינוי זה חל במהלך 30 השנים שלאחר ההתבססות בערבה ההונגרית. במהלך המחצית השנייה של המאה הרביעית חל שינוי במבנה ה[[ביזור|מבוזר]] של המערכת השבטית-פוליטית ההונית. מקבוצות של לוחמים בעלות השתייכות רופפת ומנוגדת החלה להתגבש מערכת שלטונית השואפת לריכוזיות. ההיסטוריה ההונית המעורפלת מציינת את השמות של האחים רוגילה ואוקטר, כמי שהצליחו לאחד את החברה ההונית. ככל הנראה רוגילה שלט על אזור המזרח ואילו אוקטר על החלק המערבי. הסיבה לפיצול בין שני מלכים איננה ברורה, אבל מהווה תבנית חוזרת בהיסטוריה ההונית. ייתכן כי לשיטת ממשל דואלית בה שני מלכים שולטים על אזור מוגדר יש בסיס המושרש בתרבות הפוליטית ההונית, או שבמהלך תהליך התגבשות קונפדרצית השבטים ההונית נוצר מצב של שתי קבוצות שבטים ששמרו במידה זו או אחרת על זהותן. מאידך, ייתכן כי הפיצול נעשה מסיבות פרקטיות של עמידה מול שתי האימפריות הרומיות (המזרחית והמערבית) מולן התעמתו ההונים.{{הערה|[[#Helfen|Helfen]], page 86.}}
בתקופה זו הגיעו היחסים בין השליטים בפועל של האימפריה המערבית לכלל רתיחה: [[גאלא פלקידיה]], אמו של הקיסר ולנטיניאנוס השלישי, שנלחמה לשמור את הילד-קיסר על כסאו מחד ועל מעמדה כשליטה בפועל מאידך, ומולה פלביוס אאטיוס, שכוחו בצבא הרומאי הלך והתחזק עד כדי איום על מעמד הקיסר ואמו. עיקר כוחו של אאטיוס נבע מהעובדה שחלק גדול מהצבא הרומי היה באפריקה בלחימה בלתי פוסקת כנגד ה[[ונדלים|וונדלים]] שזמן קצר לפני כן כבשו את קרתגו, שהייתה אסם תבואה חשוב לאיטליה. קשריו עם ההונים הבטיחו לכאורה את השלום בשטחים האירופאים של האימפריה.
שני הצדדים היו מוכנים לכל מהלך טקטי על מנת לערער את מעמדו של השני ולא בחלו בכל דרך על מנת להשיג את מטרתם. בשנת 430 דרש אאטיוס לקבל את הפיקוד על כל הצבאות של האימפריה הרומית המערבית. גאלא פלקידיה נאלצה להסכים, מתוך חשש לפלישה הונית, אך בשנת 432, משנתייצבה החזית באפריקה מחד ועם תבוסת ההונים מול הבורגונדים מאידך, החליטה גאלא פלקידיה להתעמת עם אאטיוס ומינתה את מפקד הצבא באפריקה, [[בוניפאקיוס]] (Bonifacius), לשמש כמפקד עליון של צבא האימפריה הרומית המערבית לצידו של אאטיוס.
שורה 90:
העימות לא איחר לבוא ובשנת [[432]] נפגשו שני הגנרלים בקרב ליד העיר [[רימיני]] (בשמה הרומאי Ariminum). צבאו של בוניפאקיוס ניצח את הקרב, אך הוא מת מפצעי מוות במהלך [[דו-קרב]] עם אאטיוס. תוצאות הקרב לא הותירו כל ברירה ואאטיוס נאלץ לברוח אל ההונים. הוא חזר לאיטליה בשנת 433 ככל הנראה מלווה במספר קטן יחסית של לוחמים אך בטענה כי אלפים בדרכם להצטרף אליו. גאלא פלקידיה לא הייתה מוכנה להסתכן ומינתה את אאטיוס לתפקידו הקודם. הקדוש הנוצרי פרוספר מאקיטן מציין את מערכת היחסים המורכבת בין ההונים לגנרל הרומי: "לאחר שאיבד את תפקידו, אאטיוס התגורר באחוזתו ואויביו זממו לתפוס ולאסור אותו בהתקפת פתע. הוא נמלט אל רומא ומשם לדלמטיה והגיע אל ההונים. ידידותם ועזרתם הביאו אותו לפיוס עם השליטים והוא הוחזר לתפקידו הקודם." יש להניח כי עזרת ההונים לא נתנה ללא תמורה וכי הגנרל הרומי שילם תמורתה בכסף או בשטחים שהועברו לידי ההונים או בשילוב של שניהם.{{הערה|[[#Helfen|Helfen]], page 90.}}
בשנת [[430]] נהרג אוקטר בעת מערכה כנגד ה[[בורגונדים]], שקבעו לעצמם ממלכה בגדה השמאלית של [[נהר הריין]], משם יצאו לפשיטות בלתי פוסקות על הפרובינקיה [[גאליה בלגיקה]] הרומית. על פי ההיסטוריון [[סוקרטס מקונסטנטינופול]], בורגונדים שחיו תחת לחץ מתמיד מצד ההונים, ניצלו את מותו הפתאומי של מנהיג ההונים על מנת לתקוף את הלוחמים חסרי המנהיג ולהביס אותם.{{הערה|Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome. chapter 8 Brothers in arms. W. W. Norton & Company 2010 }}
בשנת [[423]], בעקבות סכסוכים פנימיים בקרב שבטי ה[[קונפדרציה]] של השבטים ההונים, ככל הנראה כחלק ממאבקי איחוד הכוחות והשליטה הפנימיים, חצו מספר יחידות הוניות את הדנובה וחברו לצבאו של [[תאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית]]. רוגילה דרש באמצעות שליח הוני, כי ההונים הנמלטים יוסגרו לידיו. המשא ומתן התארך כחלק מטקטיקת השהייה, השיחות לא הגיעו לכלל הסכם והסיכון המחושב שלקחו הביזנטיים נכשל. בשנת [[434]] תקפו ההונים את פרובינציות הספר הביזנטיות. העיתוי להתקפה לא ברור, אך ייתכן וההונים ניהלו משא ומתן עקר מתוך ציפייה לשעת כושר. הם חצו את הדנובה והתקדמו אל עבר קונסטנטינופול, שתושביה נתקפו בהלה, והתכוננו למצור עקוב מדם אך לפתע עצרו וחזרו על עקבותיהם. בספרו "ההיסטוריה של הכנסייה", כתב [[סוקרטס מקונסטנטינופול]] כי הקיסר תאודוסיוס השני התפלל כי עונש אלוהי ייפול על ראשו של רוגילה ואכן הוא מת ממכת [[ברק]], אנשיו הוכו על ידי [[מגפה]] והניצולים מתו מאש שירדה מהשמיים. היסטוריון ואיש כנסייה אחר, [[תיאודורט מסיירוס]], מציין בכתביו כי מותו של רוגילה היה מתנת אלוהים - הבציר של מעשיו הטובים של הקיסר על מלחמתו בכופרים הפאגאניים והרס מקדשיהם. [[כרוניקה]] לטינית אחרת מציינת כי רוגילה מת בשנת 434.
[[נסטוריוס]], הבישוף של קונסטנטינופול, מסכם בכתביו את התקופה:
שורה 100:
====בלדה ואטילה====
[[קובץ:Buda es Attila.JPG|ממוזער|בלדה ואטילה, ציור של אמן הונגרי]]
עם מותו של רוגילה, עבר השלטון לידי אחייניו - בניו של אח שלישי הידוע רק בשמו "מונדזוק", בלדה הבכור ואטילה. על פי כתביהם של היסטוריונים רומאים שביקרו כחלק ממשלחות רשמיות בחצר האחים השליטים ההונים, היחסים ביניהם היו מתוחים וניכר כי אינם רואים עין בעין בתחומים רבים.
בעוד הישות ההונית הופכת לאימפריה רחבת ידיים, האימפריה הרומית המערבית הלכה ונחלשה כתוצאה מהפלגנות הפנימית, המחסור במשאבים וריבוי הלחצים על שטחי הספר, ולעיתים הערים המרכזיות הותירו את האימפריה כאידיאל קשה להגנה מעשית. אי היציבות בפרובינציות של גאליה הגיעה לסף רתיחה. הגותים, ששלטו בדרום מערב צרפת, שאפו להגדיל את שטחי השפעתם לכוון הים התיכון; הבורגונדים המשיכו בפשיטות שערערו את יציבות ושלום הפרובינציות ודחקו את כוחות הצבא הרומי בגאליה; בחלקים אחרים בגאליה, התמרדו הגותים, וגורם מתסיס נוסף היו ה[[בגאודים]] (bacaudae), בעלי נכסים מהפרובינציה, שסירבו לקבל את מרות השלטון הרומי.
; מסע מלחמה בגאליה בשנת 435
הצבא של האימפריה המערבית לא יכול היה להתמודד מול איומים אלו ללא גיוס תגבורת של ממש. אאטיוס פנה בשנת [[435]] לבלדה ואטילה בבקשה לסיוע. לנוכחות ההונים בכוח הרומאי היו שני יתרונות נוספים: משקל נגד ללגיונות הרומאים, שנאמנותם בעבר הייתה נתונה לבוניפאקיוס, וביסוס מחדש של המוניטין של אאטיוס כמי שיכול לרתום את ההונים לצידו. על מנת לחתום את העסקה, התחייב אאטיוס כי האימפריה הרומית לא תתנגד לשליטה ההונית בפרובינציות הגבול ב[[פאנוניה]] - מהלך שמסר הלכה למעשה את השטח של הגדה הדרומית-מזרחית של הדנובה לידי ההונים, שטח שהשליטה בו אבדה למעשה ולא ניתן להגנה על ידי צבא האימפריה - תמורת מאמץ מרוכז להחזיר שליטה על פרובינציות חשובות יותר כלכלית ופוליטית.
ההונים מצידם, זכו בשליטה ללא עוררין בשטחים הגובלים בדנובה עם גבול ברור וניתן להגנה גם לאורך נהר הריין, וגם עתידים היו לזכות ביתרון הגלום בהסרת האיום של הממלכה הבורגונדית כאויב. בשנת [[436]] החריבו ההונים והרומאים את [[הממלכה הבורגונדית]]. המלך הבורגונדי גונדהאר נהרג בקרב ועמו רוב הבורגונדים. ההיסטוריונים הרומאים דנים בעובדה כי הבורגונדים, שהמירו את דתם לנצרות זמן מה לפני המלחמה, הוכחדו על ידי הרומאים - נושאי דגל הנצרות ובני בריתם ההונים הפגאניים. הם מתארים בצבעים קשים את הברבריות בה טבחו ההונים בנשים והילדים הבורגונדים. איש הכנסייה וההיסטוריון [[פרוספר מאקיטן]] כתב: "ההונים השמידו את הבורגונדים מהשורש עד לצמרת". חורבן ממלכת הבורגונדים ובמיוחד בירתם [[ורמיזה]] ([[וורמס]]) בשנת [[437]], שולב מאוחר יותר ב[[אפוס]] הנרחב [[שירת הניבלונגים]] וביצירות שהושפעו ממנו, כמו האופרה "[[טבעת הניבלונגים]]" של [[ריכארד וגנר|וגנר]].
במקביל להשמדת הבורגונדים, לגיונות רומאים וכוחות הונים תחת פיקודו של ליטוריוס (Litorius) ניהלו מערכת התשה נגד הבגאודים, שהסתיימה לאחר שמנהיגיהם נתפסו והוצאו להורג. הצבא תחת פיקוד ליסטוריוס פנה דרומה על מנת להתעמת עם הגותים, שניצלו את הלחימה של הרומאים מול הבורגונדים על מנת להרחיב את שליטתם והטילו מצור על עיר הנמל [[נרבון]]. במהלך הצעדה דרומה, שכירי החרב ההונים שדדו ובזזו כפרים וחוות ללא מעצור, עד שבשנת 437 הם הגיעו לנרבון והסירו את המצור. תושבי העיר המורעבים הריעו לפרשים ההונים, שעל פי התיאור של פרוספר מאקיטן, נשאו איתם שקי תבואה. בשנת 439 הגיעו הרומאים אל [[טולוז]], עיר הבירה הגותית. מול חומות העיר, סירב הגנרל הרומי לנהל משא ומתן עם אנשי הכנסייה - שליחי הגותים, והתיר להונים לערוך טקסים פגאניים שבסיכומם הוחלט על התקפת פנים אל פנים על העיר. במהלך הקרב הצליחו הגותים לתפוס את ליטוריוס ובסוף יום הלחימה האכזרי, ההונים והרומאים הוכו שוק על ירך. לאחר מספר ימים, הוצא ליטוריוס להורג במהפך שאנשי הכנסייה ראו בו הוכחה לצדקת הדרך הנוצרית. איש הרוח הנוצרי [[סלביאנוס]] כתב על כך: "הרומאים שמו את יהבם בהונים והגותים העזו לשים את מבטחם באל".
שורה 115:
; התקפה על הבלקנים 441
האימפריה הביזנטית הפנתה את תשומת לבה לאיום הוונדלי על [[קרתגו]] באפריקה, שניתק את האימפריה ממקור מזון והכנסה מרכזי. בשנת 441, לאחר שנה של הכנות קפדניות, יצא הצבא הביזנטי לאפריקה, מורכב ברובו מיחידות שנגרעו ממצבת חיל המצב בגבול הדנובה, בחישוב כי מסה צבאית זו של יחידות מנוסות תכריע את המערכה במהירות.
כאשר הידיעות על יציאתו של הצבא הביזנטי הגיעו לאטילה ובלדה, הם החלו במערכה משלהם כנגד הפרובינציות שנותרו ללא הגנה מדרום לדנובה. הפשיטה החלה בהתקפת פתע על מבצר "קונסטנטיה" (Constantia), אחד מהמבצרים הרומאים האחרונים מצפון לדנובה שנבחר לשמש כנקודת מסחר בין הביזנטים להונים על פי הסכם מרגום. ביום שבו נערך המסחר, תקפו ההונים ללא התראה והפתיעו את חיל המצב וכבשו את המבצר. הביזנטים המופתעים לא הבינו את כוונות ההונים ועדיין האמינו כי ניתן להכיל את ההתקפה על ידי משא ומתן. לשליח הקיסר פלביוס אספר, אמרו ההונים כי הם רואים את הסכם מרגום כחסר תוקף לאור מעשי חיל המצב במרגום. לדברי ההונים, ה[[בישוף]] של מרגום נהג לחצות בלילות את הדנובה אל שטחים בשליטת ההונים, שם הוא שדד קברים של אצילים הונים וחילל אתרי קבורה של קרובי משפחה של בלדה ואטילה. ההונים לא סיפקו כל הוכחה לטענותיהם, אך דרשו כי הבישוף יוסגר לידיהם ואיתו פליטים הונים שמצאו מקלט אצל הביזנטים בניגוד להסכם מרגום. לא ברור איך התנהל המשא ומתן, אך משסירבו הביזנטים להסגיר את הבישוף או הפליטים, עזבו ההונים את המשא ומתן ופתחו במלחמה כוללת. במשך 9 חודשים, מקיץ [[441]] עד לאביב [[442]], תקפו ההונים באין מפריע לכל אורך הקטע המרכזי של הדנובה. הם לא פסחו על חוות וישובים לא מוגנים, אך הפעם גם תקפו - במאורגן ותוך שימוש ב[[כלי מצור]] וטקטיקות שנלמדו מצבאות רומיים - מבצרים וערים מבוצרות ובהן: סינגידונום ([[בלגרד]]), נאיסוס ([[ניש]]) וסרדיקה ([[סופיה]]).{{הערה|שם=Kelly,. End of Empire. chapter 8|1=Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome. chapter 8 "Barbarians at the Gates". W. W. Norton & Company 2010}}
שורה 127:
====מסע המלחמה בבלקנים 447====
אטילה לא המתין לאורך זמן עד לחידוש העימות עם האימפריה הביזנטית ובסוף שנת [[446]] הוא שלח איגרת לתאודוסיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית, ובה חזר על דרישתו להעביר לידיו פליטים ומחפשי מקלט הונים וכן את תשלום המס השנתי בסך 700 [[ליברה|ליברות]] זהב, כפי שהוסכם בשנת [[439]] במרגום. הקיסר הביזנטי דחה את הדרישות על הסף והציע כי הצדדים יכנסו למשא ומתן עם חילוקי הדעות. אטילה הגיב בהתקפה מתואמת על ביצורי הגבול הביזנטיים וכבש את [[רטיאריה]], מפקדת צי הדנובה הביזנטי. בשלב זה, בתחילת [[447]], הכתה [[רעידת אדמה]] את קונסטנטינופול וגרמה לנזקים של ממש לביצורים ומערכות שלטוניות וטרפה את התוכניות של הביזנטים. אטילה מצידו, לא היה מוכן לנצל במהלך בזק את המצב הקשה של הביזנטים. מחד, הוא לא היה מוכן להותיר אחריו מבצרים ביזנטיים לא כבושים שיאיימו על עורפו של הצבא ההוני ועלולים לחסום אפשרות לנסיגה מסודרת במידת הצורך ומאידך, לא היה מוכן להסתכן בקרב מכריע מול צבא ביזנטי בשלב זה.
ההונים המשיכו לכבוש ערים ומבצרים שעמדו בדרך אל קונסטנטינופול, עד שלבסוף עמדו במרחק של כ-120 ק"מ מעיר הבירה הביזנטית. הצבא הביזנטי, שחולק לשלושה ראשים, נכשל בניסיונות לעצור את ההונים, אך הצליח להאט את התקדמותם או לפצל את המאמץ ההוני למערכה חסרת תועלת באזור [[גליפולי]]. אך גם הביזנטים לא היו מוכנים להתחייב לקרב מכריע, שעלול היה להסתיים בתבוסה וסכנה ממשית לעיר הבירה שביצוריה נפגעו קשות ברעידת האדמה. במרחק קצר מקונסטנטינופול, סטו ההונים ממסלולם. השמועות על מגפה שפשטה בעיר וקשיי אספקה, גרמו להונים לשנות את מסלולם ולהימנע מניסיון לתקוף את חומות העיר. ההונים פנו צפונה אל [[דווניה|מרטיאנופוליס]] (Marcianopolis) שבבולגריה ומחקו את העיר מעל פני האדמה. משם פנו בחזרה אל הערבות ההונגריות, כשהם נמנעים מלעבור בשטחים שנבזזו קודם לכן. בשלב זה, כאשר ההונים מתרחקים מקונסטנטינופול, החליטו הביזנטים להתעמת עם ההונים. במרחק של כ-250 קילומטרים ממערב למרטיאנופוליס, על גדות [[ויט (נהר)|נהר אוטוס]] (נהר ויט הזורם בצפון מרכזה של [[בולגריה]]), פגש צבא ביזנטי את ההונים הנסוגים. בקרב הארוך והאכזרי נגרמו לשני הצדדים אבידות קשות, אך בסיכומו של יום ההונים ניצחו בקרב זה.
המערכה של 447 הייתה שונה מפשיטות קודמות. ההתקפה הייתה מחושבת ומתוכננת היטב. למסע ההרס והביזה נוספה אסטרטגיה וכך נמנע אטילה מפריצה אל עבר קונסטנטינופול, דבר שהיה מצית עימות כולל וללא מעצורים מצד הביזנטים אם היו נדחקים אל הפינה באיום על לב האימפריה. אטילה הפעיל שיקול דעת על מצבו של הצבא ההוני ונמנע מכניסה למלכודת מול חומות קונסטנטינופול, כאשר הצבא ההוני סובל מקשיי אספקה ותחת איום של מגפה ובספק אם באמצעים העומדים לרשות ההונים ניתן היה להטיל מצור יעיל על העיר.
משחזרו ההונים לארצם, שלח הקיסר הביזנטי בשנת [[448]] משלחת לסיכום תנאי השלום, שלמעשה הוכתבו על ידי אטילה, שחזר על דרישותיו בעבר והן: החזרת הפליטים ההונים שמצאו מקלט בביזנטיון לידיו של אטילה ובנוסף לכך תשלום חד-פעמי מהאוצר הביזנטי בסך 6000 ליברות זהב - שייתכן וכלל תשלום [[כופר נפש|כופר]] על שבויי המלחמה שיועבר לידי אטילה, ותשלום מס שנתי של 2100 ליברות. בנוסף, הסכימו הרומאים ליצירת אזור חיץ בין האימפריה ההונית לאימפריה הביזנטית, שישתרע בין הדנובה לקו גבול חדש שהוגדר כמרחק של 5 ימי רכיבה מגדות הנהר - זאת על מנת למנוע מהאימפריה את היתרון היחסי של הדנובה כמכשול ואת האפשרות של הביזנטים להתקפת פתע. ההסכם היה קשה לבליעה לביזנטים. ההשפלה באבדן השטחים והמאמץ הניכר לשלם את התשלום להונים, הטילו מעמסה רצינית על הכלכלה הביזנטית ועל פי תאורי פריסקוס, מסים כבדים הוטלו על אזרחים בעלי רכוש, שנאלצו למכור תכשיטים ורהיטים, והיה זה שבר שהביא רבים לכדי ייאוש. מחקר היסטורי מעלה ספק בטענה כי התשלום להונים אכן רוקן את אוצר הקיסרות, שהכנסותיה השנתיות מוערכות בשמרנות ב-66,000 ליברות, וידוע כי יורשו של תאודוסיוס השני, [[מרקיאנוס]], הותיר באוצר האימפריה אחרי מותו בשנת [[457]] עודף של 100,000 ליברות. מכאן שתשלום חד פעמי בסך 6000 ליברות ותשלום שנתי בסך 2100, לא הכניס את האוצר האימפריאלי לגירעון, ומאידך היה יתרון בלחימה מול אויב המוכן לקבל תשלום מאשר אויב שנלחם על מנת לכבוש ולהחזיק בטריטוריה.
שורה 145:
[[קובץ:De Neuville - The Huns at the Battle of Chalons.jpg|ממוזער|הקרב במישורים הקטלונים. תחריט מהמאה ה-19]]
[[קובץ:Battle of the Catalaunian plains.jpg|ממוזער|הקרב במישורים הקטלונים, כתב יד מהמאה ה-14]]
אטילה המשיך לשלוח שגרירים לחצרות הקיסרים הרומאים, כאשר המשלחת האחרונה הגיעה לחצרות כאשר הצבא ההוני היה בדרכו לגאליה והעבירה את המסר "אטילה אדוני ושליטכם מצווה עליכם להכין עבורו את ארמונכם". מטרת אטילה בשיגור המשלחות השונות, המסרים הסותרים והאיומים הייתה הטעיית הרומאים בנוגע למהלכיו. על מנת לקדם את פני ההתקפה ההונית על גאליה ועל פי המלצת אאטיוס, חתם הקיסר ולנטיניאנוס השלישי על הסכם עם [[תיאודוריד הראשון]] מלך ה[[ויזיגוטים]]. בהסכם זה הכירו הרומאים בקיומה של המדינה הגותית, והגותים הוזמנו להשתתף בלחימה לצידם של הרומאים כבני ברית שווים.
ההונים הכו בגאליה במהירות אופיינית. העיר [[מץ]] שבצפון מזרח [[צרפת]] נהרסה ואחריה [[ריימס]], שנשרפה עד היסוד. נתיב החורבן וההרס של ההונים הצית סיפורים על מסירות נפש של אנשי כמורה ודת נוצריים שהסיתו את ההונים ממסלולם או הקריבו את נפשם על מנת להציל את בני קהילתם. על פי סיפורים של [[אבות הכנסייה]], במפגשיו של אטילה עם הבישופים הוא הציג עצמו כ"שוט האלוהים", שם שדבק בו מאז ותאם את התפיסה הנוצרית כי הפלישה ההונית הייתה מהלך אלוהי במטרה להעניש את החוטאים. [[איזידורוס מסביליה]] כתב ב[[המאה השביעית|מאה השביעית]] כי ההתקפות של אטילה היו חלק מתוכנית אלוהית ל[[תיקון עולם]] עבור הדת הנוצרית וההונים הם ה"מקל של הזעם האלוהי", שנועד "להכות באלו שלא הכו על חטא על מנת להכריח אותם להפנות עורף מהתאוות והטעויות של התקופה".{{הערה|^ Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome.chapter 22 The fog of war. W. W. Norton & Company 2010}}
ביוני 451 הצבא ההוני הגיע לעיר [[אורליאן]], שם נתקל במערך הגנה שנבנה על ידי הרומאים ובני בריתם הגותים. ההונים נסוגו לכוון מזרח, כאשר הצבא הרומאי בעקבותם עד ששני הצבאות עמדו זה מול זה. הקרב הידוע בשם [[הקרב במישורים הקטאלונים]] נערך ככל הנראה בסמוך לעיר [[שאלון-אן-שמפאן]] בצפון מזרח [[צרפת]]. בתום יום הקרב העקוב מדם, נסוג אטילה משדה הקרב ואיתו לוחמיו המוכים. הרומאים והגותים לא ניסו לנצל את הנסיגה ההונית ולהכריע את הקרב, והצדדים נסוגו לעמדות מבוצרות מבלי שהקרב הגיע לידי הכרעה. לאחר יום של ציפיה, הגותים, שמלכם נהרג ועתה הונהגו על ידי אחד מבניו, יצאו משדה המערכה לכוון מרכז השלטון הגותי. על פי המקורות הרומאיים, אאטיוס הוא שיעץ למנהיג הגותי הצעיר כי עליו להבטיח את מעמדו בקרב אחיו. זמן מה לאחר מכן נסוגו הרומאים.
לבסוף, משהוברר להונים כי תנועת כוחות האויבים שלהם לא הייתה מלכודת, הם החלו בתנועה מהירה לכוון מזרח אל כוון נהר הריין ומשם לביטחון היחסי של הטריטוריה ההונית. ההיסטוריונים הרומאיים דנים בשאלה מדוע לא תקף אאטיוס את המחנה ההוני, כאשר ההונים היו בנקודת שפל ובכך עשוי היה להשיג ניצחון מכריע על אטילה. על פי חלק מהכותבים, אאטיוס לא רצה להרוג את אטילה או להרוס לחלוטין את הצבא ההוני, אם בגלל קשרי העבר או בגלל חששו מהגותים, שללא אויב טבעי יפנו את כל כוחם כנגד רומא. אך ייתכן ואאטיוס לא חשב כי כוחותיו, שספגו אבידות כבדות, יוכלו להכריע את הקרב מחד ומאידך רצה לשמור על יכולתו המבצעית של צבאו לאתגרים הבאים.
שורה 158:
====מסע המלחמה לצפון איטליה 452====
כחצי שנה לאחר הקרב במישורים הקטאלונים, בסוף שנת 451, נשלח אפולוניוס (Apollonius), המגיסטר מיליטיום של האימפריה הביזנטית, אל חצרו של אטילה עם מתנות מהקיסר מרקיאנוס, על מנת לפתוח במשא ומתן. אטילה סירב לפגוש בו מאחר שלא הביא איתו את תשלום המסים שדרש. מאידך, הורו ההונים לנציג הביזנטי להשאיר איתם את המתנות היקרות מהקיסר ולחזור לקונסטנטינופול בידיים ריקות, סימן ליחסים שהדרדרו בין ההונים לביזנטים. הקיסר מרקיאנוס מצידו, החליט לעצור את התשלומים להונים והחליט ליזום מהלכים צבאיים מוגבלים לאורך הדנובה, ככל הנראה תחת הרגשת הביטחון שהעניק הניצחון הרומאי בקרב בגאליה והאבידות שנגרמו להונים.
בשנת 452 הפתיע אטילה את הרומאים ובמהלך בזק הצעיד את צבאו לאורך 600 ק"מ וללא התנגדות דרך הבלקנים ישירות אל צפון איטליה. המהלך המפתיע תפס את הרומאים ללא הכנה ועם יכולת תמרון מוגבלת. הרומאים לא היו מוכנים להזמין גותים או שבטים ברבריים אחרים אל תוך איטליה, מחשש שבתום או במהלך העימות הם יפנו את חרבם כנגד הרומאים. הצבא הרומי בגאליה היה בכוננות מתמדת למרידות ופשיטות של הגותים על פלגיהם השונים ולא יכול היה לבצע מהלך מהיר לכוון איטליה. ספק אם הגותים, שספגו אבידות בגאליה והיו עסוקים במאבק ירושה, יכלו להלחם באיטליה גם אם היו מתבקשים לעשות כן.
בצעד ראשון הטיל אטילה מצור על העיר [[אקוויליה]], השוכנת במרחק 10 ק"מ מחוף [[הים האדריאטי]]. העיר נפלה לידי ההונים ונהרסה עד היסוד לאחר מצור ממושך ולחימה ארוכה ואכזרית, שהעמידה את שני הצדדים במבחן והאטה את מהלך ההתקפה ההונית כולה. ההונים המשיכו לאורך עמק [[נהר הפו]] והרסו את [[פאביה]] ולאחר מכן את [[מילאנו]]. לכל אורך ההתקפה ההונית, הצבא הרומאי נסוג לאטו מערבה והקיסר נותר ברומא, טקטיקה של התשה שנוסתה על ידי הרומאים בהצלחה לאורך השנים, החל מהעימותים שלאחר [[קרב קאנאי]] בשנת [[216 לפנה"ס]].
בסוף הקיץ של 452, הצבא ההוני נע לאטו כ-150 ק"מ מדרום-מזרח ממילאנו אל העיר [[מנטובה]], שם נפגש עם משלחת של הקיסר הרומאי ולנטיניאנוס השלישי, בראשה עמד ה[[אפיפיור]] [[לאו הראשון (אפיפיור)|לאו הראשון]]. המפגש בין המנהיג ההוני לאפיפיור נחרט בזיכרון ההיסטורי הקולקטיבי באופן ציורי מיוחד. בני התקופה ואמנים במאות שלאחר מכן ראו במפגש ובהחלטת אטילה לצאת מאיטליה כניצחון הנצרות ובכלל נתפש המפגש כעימות סמלי בין שני עולמות ובסופו הציווליזציה גוברת על הברברים בכוח הרוח. הסבר אקדמי מעלה את ההשערה כי המשלחת נשאה איתה מתנות מהקיסר לאטילה, ואלו, בנוסף לביזה הרבה שנאספה על ידי ההונים עד לאותו מפגש, השביעו את רעבונם לשלל מחד, אך מאידך, הקושי למצוא אספקה ומגפה שהחלה להשתולל באזורים מוכי המלחמה הקשו על הצבא ההוני. בנוסף, ייתכן כי הפשיטות של הצבא הביזנטי בראשות הקיסר [[מרקיאנוס]] אל מעבר לדנובה, הביאו את אטילה להחלטה לסגת מאיטליה חזרה אל מעבר לדנובה. עבור הקיסר הרומאי ולנטיניאנוס, הפלישה לאיטליה הייתה תזכורת למעמדו הפוליטי השברירי ויכולתו הצבאית המוגבלת. בתום הפלישה ההונית הוברר כי הצבא הרומי לא יכול להגן על איטליה. הפלישה שינתה את מאזן הכוחות במערב: המשטר האימפריאלי הרומאי איבד את השליטה באימפריה ואת יכולתו להגן על נכסיו והגבולות.
שורה 179:
לאחר הקרב על נהר נאדאו, הצבא ההוני בראשות שני האחים הנותרים נלחם עם שבטים גותים בפרובינציית [[פאנוניה]] אך ניגף מפניהם. בעימות נוסף שנערך שנים מספר לאחר מכן, נאלצו ההונים לברוח ולוותר על שליטה באזור של [[בלגרד]] (אז סינגידונום, Singidunum) מול קואליציה של שבטים גותיים. שבטים גותים אחרים ניצלו את החופש ואבדן השליטה ההונית על מנת לחצות את הדנובה ולהתיישב במהלך העשור בין [[450]] ל-[[460]] באזור [[תרקיה]], בהסכמת הביזנטים ובאופן מסודר, תמורת הנכונות להגן על האזור ולהתגייס לצבא האימפריה הביזנטית.
אי היציבות באימפריה ההונית והמאמצים הקדחתניים הגבירו את אי היציבות לאורך הדנובה. בשנת 468 שלחו האחים נציגים לקונסטנטינופול, לקיסר החדש של האימפריה הביזנטית, [[לאו הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית|לאו הראשון]], בבקשה להסכם שלום והחזרת תחנות המסחר לאורך הגבול, אך פני המשלחת והצעות ההונים הושבו ריקם. האחים נקלעו לחילוקי דעות כיצד להגיב למהלך הביזנטי. ארנק לא היה מוכן להתחייב לעימות כולל עם הצבא הביזנטי, כאשר הכוח הצבאי ההוני מתקשה להגיב לאתגרים מבית. זו הפעם האחרונה ששמו של ארנק מוזכר בספרי ההיסטוריה הרומאיים. דנגיזיץ, שככל הנראה הכריע את חילוקי הדעות בסגנונו ההחלטי של אביו אטילה, החליט לנקוט בגישה תקיפה יותר כנגד האימפריה הביזנטית. משלחת מטעמו הגישה לקיסר דרישה לתשלום כופר והעברת שטחים לידי ההונים, ברוח האולטימטום של אטילה. הקיסר ליאו הציע כי ההונים יקבלו את ההסדר שקיבלו עליהם הגותים ויתישבו בשטחי האימפריה כנתיני הכתר. ההונים דחו את ההצעה וצבא הוני חצה את הדנובה בפלישת בזק. בניגוד לאירועי העבר, הצבא הביזנטי התייצב מול הפושטים ובקרב הוכו ההונים שוק על ירך. גופתו של דנגיזיץ נערפה וראשו הובא על [[כידון]] לקונסטנטינופול, שם הוקע מעל אחד השערים למצהלות תושבי העיר. תחת לחץ הביזנטים והגותים, נדחקו ההונים מזרחה אל מעבר ל[[הים השחור|ים השחור]] - אזור ממנו הגיחו כמאה שנה קודם לכן.
התמוטטות האימפריה ההונית יצרה גלי הדף שטלטלו את המערכות באימפריה הביזנטית ובעיקר באימפריה הרומית המערבית. הסתלקות ההונים מהמפה נתנה לגותים ולוונדלים אפשרות לצבור כוח, שטחים והשפעה. הגותים הוכיחו כי הלכה למעשה הם לא מעוניינים לשמש כבני ברית לרומאים אלא במקרים קיצוניים בהם האינטרסים של שני הצדדים נפגשים ולטווח קצר - עובדה שהפכה כל ניסיון ליצור מערכת הגנה מתואמת על מעט הפרובינציות שנותרו בידיים רומאיות לבלתי אפשרית. ללא ההונים, ששימשו ככוח מאזן מול האיום הגותי והוונדלי, הפכו הגותים לאיום קיומי על האימפריות הרומאיות. האימפריה המזרחית שרדה, אך בשנת [[445]], תחת לחץ של הגותים מחד ובנוסף על כך לחץ של הוונדלים, שכבשו ובזזו את רומא - התפרקה האימפריה המערבית. הגותים בנו לעצמם מדינה על חלקי הפרובינציות הרומאיות בצרפת וספרד.
שורה 189:
===כלכלה===
המערכת הכלכלית שהכתיבה את אורחות החיים של השבטים ההונים התבססה על כלכלת נוודים. למרות השינויים שחלו בה לאורך מאה השנים של פעילות ההונים באירופה, המקורות הרומאיים וממצאים ארכאולוגיים מצביעים על כך שגם בשיאה של האימפריה ההונית הייתה הפעילות הכלכלית מבוססת על [[גידול בעלי חיים]] ובנוסף לזה צייד ודייג כהשלמה של תזונה וחומרי גלם, כבימים בהם אבותיהם חיו בערבה האסיאתית. מחקרים אנתרופולוגיים מסתמכים בכך בעיקר על השוואה בין חיי נוודים ונוודים למחצה במאות השנייה עד החמישית לספירה, עליהם יש מידע היסטורי חומרי ומידע שנאסף בחפירות ארכאולוגיות, כגון האלאנים והסרמטים. מממצאים אלה עולה דפוס נדידה מחזורי התלוי בגאוגרפיה ממחנה חורף קבוע למרעה קיץ קבוע וחוזר חלילה.
ההיסטוריון הרומאי יורדנס מתאר את חיי ההונים כנוודים-למחצה החי על גידול [[בקר]] ואמיאנוס מַרְקֶלִינוּס מרחיב ומתאר את ההונים כמגדלים של חיות משק מסוגים שונים. הרומאים לא מזכירים את ההונים כרועי צאן, אך השוואה עם עמים נוודים בכלל ועמים נוודים הדומים להונים, מצביע על המקום החשוב שתפסו הצאן ומוצרי הלוואי של הצאן במערכת הכלכלית של ההונים. הצאן היה ככל הנראה מקור המזון העיקרי לבשר, חלב ומוצריו, עורות הצאן שימשו לבגדים שאמיאנוס מתאר ששימשו "להגן על רגליהם השעירות" וכחומר גלם לאוהלים ולנעליים ולהפקת [[לבד]] ששימש כחומר גלם לכובעים ובגדים. מחקר השוואתי מצביע גם על ידע וניצול של [[חקלאות]] באופן מוגבל ופרימיטיבי.{{הערה|[[#Helfen|Helfen]], page 171.}} סוסים מלאו תפקיד מרכזי בכלכלה של ההונים. אף על פי שהמקורות הרומאיים לא מציינים זאת, ההונים אכלו בשר סוסים - ככל שאר הנוודים של הערבות. הם נהגו לבשל את הבשר בקלחת גדולה ולהוציא אותו עם ווים מברזל.
החל מתחילת [[המאה החמישית]], ההונים ביססו את שליטתם במישורים הידועים כ[[אלפלד]], או "המישור ההונגרי הגדול", חבל ארץ שטוח עשיר במרעה שהתאים לאורח החיים הנוודי של ההונים ומיקומו במרכז אירופה היה אידיאלי כבסיס להתקפות לאורך גדת הדנובה. ההבדלים בין שטח זה לערבות הקזחיות מהם באו ההונים, הכריח את ההונים להתאים את עצמם ולהשתנות. בשונה מהערבות האסיאתיות, הערבה ההונגרית לא יכלה לתמוך באורח חיים נוודי מלא, וההונים לא יכלו לנהל את עדריהם ממרעה קיץ למרעה חורף ולהשלים את הכנסותיהם על ידי עיסוק מוגבל במסחר והתקפות שוד מזדמנות. באירופה, שהייתה מיושבת בצפיפות יחסית ועל אדמה פורייה יותר ומעובדת ביעילות, ההונים יכלו לנצל את יתרונם הצבאי על האוכלוסייה המקומית ולבסס את עצמם ככוח כובש בעל נוכחות מתמדת. כך שינו ההונים את הטקטיקה משוד ביזה והרס של כפרים גותיים חסרי הגנה לשיטה של גביית דמי חסות בכסף או סחורות מקהילות חקלאיות.
ככל שהאחיזה של ההונים העמיקה, כך השתרשה השיטה של ניצול כוח האדם המקומי ואיסוף משאבים חומריים מהשטחים שבשליטתם. ההונים לא התערבו בחיי נתיניהם ולא בנו מערכת אדמיניסטרטיבית של שליטה על פי הדוגמה הרומית, אלא הסתפקו בסחיטה בהיקפי ענק. שינויים אלו אינם משתקפים בכתבים ההיסטוריים הרומאיים אלא לעיתים רחוקות ובדרך אגב. ההבנה של אורח החיים ההוני נסמכת על מעט מידע כתוב והיקשים ממצאים ארכאולוגיים מועטים. שכבת אליטה הונית, שאת שרידיה מוצאים בעיקר בקברים, דבקה בדרכי העבר של הנוודים ההונים, אך הרוב ככל הנראה נטמעו תרבותית בחברה הגותית שתחת שליטתם. תהליך זה הפך את מרבית ההונים ל"בלתי נראים" למחקר הארכאולוגי.{{הערה|שם=CK. end of empire C5|1=Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome.chapter 5 "how the west was won. W. W. Norton & Company 2010}}
שורה 203:
===תורת לחימה===
[[קובץ:Hun warriors.JPG|ממוזער|שחזור מודרני של לוחמים הונים בסמוך ל[[אולן אודה]]]]
דרך לחימתם של ההונים לא השתנתה רבות מאז הפעם הראשונה בה התנגשו קבוצות-פשיטה הוניות עם חילות מצב רומאיים על גדות הדנובה ובמשך 70 השנים שחלפו מאז עד לקרב המכריע של המישורים הקטלוניים. גדודים של פרשים רכובים היו עמוד השדרה ורובו המכריע של הצבא ההוני. טקטיקות הלחימה הוכתבו על ידי כלי הנשק ואלו לא השתנו כלל, פרט לשימוש בהם ובעיקר בחרבות ובשריון רומאיים שככל הנראה נאספו כשלל משדות הקטל. לקראת שיאה של האימפריה ההונית, נוספו לצבא ההוני גדודים של בני ברית, כגון גותים ואלאנים, ויחידות של עריקים או שבויים מהצבאות הרומאיים שהביאו איתם יכולות מיוחדות ובעיקר לחימת-מצור וידע של בניית מכונות-מצור.
המקור העיקרי למידע על לחימת ההונים נובע מכתבי אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס, שבתורו קיבל אותו מלוחמים גותים. אלה ציינו בפניו את צעקות הקרב מחרישות האזניים ואת מהירות תנועתם בעת התקפה. הגותים לא ידעו לומר דבר על המבנה הפוליטי או חברתי של ההונים. הם ציינו אמנם כי ההונים פעלו במסגרת קבוצות מאורגנות, אך לא ידעו לספר האם קבוצות אלו כללו בני קלאן או שבט אחד, או שנקבצו [[אד הוק]] בעת הפלישה. טקטיקות התקיפה של ההונים לא היו שונות כלל ועיקר מטקטיקות של לוחמים-נוודים אחרים שמקורם בערבות והן כללו מטח של חצים בשלב ראשון של ההתקפה, קרב פנים אל פנים ולעיתים קרובות שימוש בתרגיל הטקטי של [[נסיגה מדומה]].
הנורמה של חיים בערבות היא חיים על המינימום ההכרחי וייצור עצמי של המוצרים לצריכה. לצורך השגת מוצרים נוספים, נזקקו ההונים למגע עם שבטים או מדינות באמצעות מסחר או פשיטות. ההונים היו עניים יותר, ללא מערכת קשר ותיאום, ועם ציוד וכלי נשק נחותים מחיילים של האימפריה, אך לצידם עמדה הניידות הגבוהה שלהם ויכולתם לגייס באחת את כל האוכלוסייה של הגברים הלוחמים - תוצאה של המבנה הפשוט של הצבא ההוני: כל זכר מגיל 15 ועד 50 היה פרש-לוחם, שבעיתות שלום עסק ברעייה או צייד ובעת מלחמה הצטרף לקבוצת פושטים. קבוצה מסוג זה מנתה כ-1,000 פרשים, כאשר הגברים הזקנים נותרו מאחור עם הנשים והילדים. כך יכלו קבוצות וגדודי פשיטה קטנים יחסית לגבור על חברות חקלאיות או עירוניות, שמספר תושביהן גבוה בהרבה. שילוב של עצמאות כלכלית וניידות גבוהה הפך את הצבא ההוני לכוח יעיל.{{הערה| Nic Fields. Attila the Hun (Command) . Osprey Publishing ( 2015) page 12}}
ההונים נלחמו על גב סוסים ואמיאנוס מַרְקֶלִינוּס מציין כי הם "דבוקים לסוסיהם שהם קשוחים אבל מכוערים, הם יושבים על הסוסים כמנהג נשים וכך הם מבצעים את המשימות שלהם". הסופר-[[וטרינריה|וטרינר]] הרומאי [[וגטיוס]] מתאר את הסוס ההוני כחיה קשוחה שחיה מחוץ לאורווה - הוא במרעה כל ימות השנה ומורגל בתנאי מזג אוויר קשים - ומדרג אותו כמספר אחד ברשימת סוסי המלחמה. הוא מתאר את הסוס ההוני כסבלני, עמיד בפני קשיי קור ורעב, שקט ונושא פצעי מלחמה ללא בעיות. ההונים היו פרשים בחסד-עליון ואיש הכנסייה [[סידוניוס אפולינאריס]] השווה אותם ל[[קנטאור]] והוסיף: "הרוכב [ההוני] דבק בסוסו, אפשר לחשוב שהאדם והסוס מחוברים יחדיו. [פרשים בכל] עם אחר רוכבים על גב סוס, ההונים חיים שם [על גב הסוס]".
ההונים רכבו ללא שימוש ב[[דרבן (רכיבת סוסים)|דרבנות]] והאיצו בסוסים בעזרת [[שוט|שוט רכיבה]] שידיות שלהם נמצאו בקברים רבים. אף על פי שלא נמצאו כל שרידים או עדויות לשימוש ב[[ארכוף|ארכופים]], יכולת השליטה הייחודית שלהם בסוסים והיכולת לירות בקשת תוך כדי רכיבה, עשויות להצביע על שימוש בהם על ידי ההונים.{{הערה|[[#Helfen|Helfen]], page 206.}} מחקר נוסף מעלה תאוריה כי בתקופתו של אטילה הגיעה הערבה ההונגרית לקצה היכולת שלה לתמוך במרעה של סוסים מחד ומאידך נאלצו ההונים להתמודד מול צבאות רומאיים גדולים ומאומנים יותר. כתוצאה מכך, נסמך הצבא ההוני יותר ויותר על חיילים רגלים, חלקם מהשבטים הגרמאניים מבני בריתו וחלקם חיילים הונים. לפי התאוריה, חייל הרגלים הפך למרכיב מרכזי בצבא ההוני במהלך הקרבות בגאליה ב-451 ובאיטליה 452. משהשתנה הרכב הכוחות, היה לרומאים, שהצטיינו בלוחמת-רגלי, קל יותר להתמודד מול ההונים ולגרום להם לאבידות משמעותיות ואף להטות את הכף כנגד היתרון ההוני בלחימת פרשים.{{הערה|[http://www.kroraina.com/varia/pdfs/lindner_NOMADISM,%20HORSES%20AND%20HUNS.pdf Rudi Paul Lindner. Nomadism, Horses and Huns. Past and Present, No. 92 (Aug., 1981), pp. 3-19 . Oxford University Press]}}
על פי המקורות הרומאיים, ההונים השתמשו בעגלות-משא ששימשו גם כמקום מגורים נייד בעת הנדודים. המשפחות התגוררו בהן וגידלו ילדים ואיתם יצאו למלחמה. כאשר ההונים נאלצו לסגת משדה הקרב של המישורים הקטלוניים, הם גידרו את המחנה שלהם בעגלות המשא ובמספר תיאורים כתוב כי הם נשאו בעגלות את שלל ביזתם. ההשערה היא שמדובר בשני סוגי עגלות: גדולות וכבדות למגורים ועגלות קלות לעתות מלחמה, כפי שהיה נהוג בשבטים נודדים "ברברים" אחרים.
שורה 220:
===דת===
ההיסטוריונים הרומאיים ובראשם אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס, מציינים כי ההונים היו אנשים ללא דת, דומים יותר לבהמות חסרות שכל, בורים שלא מבינים את ההבדל בין טוב לרע. בהיעדר עדויות היסטוריות, מעט מאד ידוע על הדת או על האמונות ההוניות. היסטוריונים רומאים מזכירים כבדרך אגב, כי לפני מלחמה ולפני יציאה לקרב היו ההונים עורכים טקס של [[ניבוי עתידות]] על ידי [[שמאניזם|שאמנים]] שהיו חוזים את העתיד על פי חלקי הפנים של החיה ש[[קורבן|הוקרבה]].{{הערה|[[#Helfen|Helfen]], page 259.}}
היסטוריונים רומאים ובראשם פריסקוס, מציינים כי ההונים סגדו ל[[חרב]] קדושה. על פי הסיפור, לידי אטילה נמסרה חרב, שלפי השקפתו הייתה ההתגשמות של אל המלחמה, ובעצם החזקתה הייתה הבטחה לשלטון "על כל העולם" וניצחון בכל מלחמה. אמיאנוס מַרְקֶלִינוּס מספר על האלאנים, שהם סגדו לחרב עירומה הנעוצה באדמה כהתגשמות [[ארס (מיתולוגיה)|אַרֵס אל המלחמה]]. ידוע כי ה[[שיונגנו]] ונוודים אחרים של הערבות סגדו לאל שהתגלם בחרב ושבויי מלחמה הוקרבו לו, וכי לעמים נוודים אחרים החרב הייתה בעלת משמעות סמלית עמוקה. על פי ההיסטוריון כריסטופר קלי, אטילה עשה מהלך פוליטי מחושב וחיבר בין מסורות עתירות שנים של הנוודים המייחסות לחרב חשיבות מיוחדת לבין החרב שנמסרה לו, ויצר מיתוס לפיו השגחה עליונה נתנה בידיו את ההנהגה והסמכות. מעמדו, לפיכך, לא היה מקרי ותלוי בחסד ההונים, אלא חלק מתוכנית אלוהית.{{הערה| Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome. chapter 8 Brothers in arms. W. W. Norton & Company 2010}} פסלונים [[האנשה|אנתרופומורפים]] עשויים ממתכת, אבן, חימר ועץ, שמקורם באתרי פולחן ואתרי קבורה של נוודים בערבות האירואסיאתיות מעידים כי במקביל לפולחן החרב התקיים פולחן של אלילים ורוחות על ידי [[צלמית (ארכאולוגיה)|צלמיות]] דמויות-אדם.{{הערה|[[#Helfen|Helfen]], pp .280- 296}}
במהלך ההתבססות באירופה, השתלטו ההונים על אוכלוסיות רחבות שהיו בעיקרן נוצריות - מיעוטן קתוליות, שההונים גילו כלפיהן סובלנות, כל זמן ששיתפו פעולה ושילמו את דמי-החסות. מצבם של הגותים שהיו נוצרים [[האריאניות|האריאנים]] היה שונה. הזרם נחשב ל[[מינות (נצרות)|מינות]] באימפריה הביזנטית והמאמינים נרדפו עד חורמה, בעוד שתחת שלטון ההונים זכו להגנה ובתמורה היו נאמנים לשליט ההוני. ההיסטוריון אוטו מנשן-האלפן (Otto J. Mänchen-Helfen) מציין כי מיסיונרים של האימפריה הביזנטית נכשלו בכל ניסיון להמיר את דתם של ההונים לנצרות, אך מעמדם האיתן של ראשי השבטים הגותיים מבני הברית של ההונים, הביא אותם לעמדת השפעה וכי אם האימפריה ההונית לא הייתה קורסת, סביר להניח כי היא הייתה מקבלת עליה את הנצרות האריאנית.{{הערה|[[#Helfen|Helfen]], page 261.}}
שורה 228:
===אמנות===
[[קובץ:Hunnish - Horse-Head Fibula - Walters 57482 - Back.jpg|ממוזער|פיבולה הונית בצורת ראש סוס]]
[[קובץ:Saddle fittings of a Gepid prince - Apahida.jpg|ממוזער|עיטורי אוכף הוני מקבר גאפידי.]]
ההונים השאירו אחריהם עדות לאמנות מפותחת, ששורשיה נעוצים גם בימי הנדודים מאסיה ובעיקר מהקשר עם הסרמטים והאלאנים, איתם חלקו מערכת יחסים של בני ברית ולעיתים כאדונים. אחד מהמאפיינים המיוחדים לאמנות של נוודים הוא השימוש המובהק באלמנטים מעולם החי ([[זואומורפי]], zoomorphic). אלמנטים אלו שולבו בעיטורים לחגורות, לכלי נשק, לסוסים ובעיטורים על בדים. במהלך תקופת ההגירה של ההונים, פעלו בערבות האירו-אסיאתיות מרכזים רבים שהתמחו בייצור והפצה של מוצרים אלו. שימוש בעיטורים אלו היה נדיר יחסית אצל ההונים והתמקד באבזמים לחגורות שצורתם האופיינית הייתה בצורת ראש-ציפור ופִיבּוּלָה (סיכה מעוטרת) בצורת האות S, מעוצבות כחרקים או ראשי בהמות. מוטיבים אחרים מעידים על סתגלנות מצד ההונים ואימוץ של אלמנטים מתרבויות אחרות - בעיקר התרבות האלאנית והסרמטית.{{הערה|[[#Helfen|Helfen]], page 286.}}
בעיירה ההונגרית אפידאה (Apahida) נמצאו בחפירות במערכת קברים מהתקופה ההונית חפצים, ככל הנראה ממקור גפידי, בעלי מאפיינים הוניים ובהם עיטורים של אוכף בצורת נשרים הפונים זה אל זה, משובצים אבני גרנאט בזהב והוא דומה לנשר שעיטר סמלים של הצבא הרומאי ושימש כמקור השראה.{{הערה| Ian Hodder. Archaeology as Long-Term History. CUP Archive, 1987 page 124}} לאור זאת, אין איפיון מדויק או הגדרה של אמנות הונית, ופריטים רבים שנמצאו בקברים הונים הם ממקורות שונים, אך המוטיבים העיקריים הושפעו מתרבויות ברבריות אירופאיות.{{הערה|YIU-KANG HSU.Archaeological Investigations of Xiongnu-Hun Cultural Connections . Archaeological Investigations of Xiongnu-Hun Cultural Connections. University of Minnesota 2010 page 210-211}}
====כתרים====
[[קובץ:Arte unna, diadema, V sec.JPG|ממוזער|עטרה הונית]]
ההונים הותירו בקברים מגוון של [[עטרה (כתר)|עטרות]]-כתרים או דיאדמה (Diadems), עשויים בעיקר מברונזה, לעיתים מצופה זהב ולעיתים היו העטרות עשויות מזהב, שייתכן ומקורן מעטרות סקיתיות או סרמטיות.{{הערה|[[#Helfen|Helfen]], page 297.}}
סוג זה של עטרות הופיע במאה הרביעית בהתאמה עם כניסת ההונים לאירופה ונעלם עם התמוטטות השלטון ההוני, ובכך הפכו העטרות הללו למייצגים מובהקים של התרבות ההונית.{{הערה|YIU-KANG HSU.Archaeological Investigations of Xiongnu-Hun Cultural Connections . Archaeological Investigations of Xiongnu-Hun Cultural Connections University of Minnesota. 2010}}
שורה 240:
====קדרות בישול====
[[קובץ:Klosz Gyorgy hun.jpg|ממוזער|יורה (קדרת מתכת) הונית]]
[[יורה (כלי)|קדרות מתכת]], או בשמן העברי "יורה" (Cauldron), היו בשימוש נרחב על ידי הנוודים של הערבות האירו-אסיאתיות. הן שמשו בראש ובראשונה ככלי בישול עם שתי ידיות ששימשו לתליית הכלי מעל אש פתוחה. היורות שימשו גם ככלי אחסון בעת הנדידה ובמהלך טקסים דתיים.
הקדרות עשויות [[סגסוגת|מסגסוגות]], ש[[נחושת]] היא המתכת העיקרית בהן. לקדרה גוף ובסיס נפרדים. גוף הקדרה נוצק ממספר חלקים נפרדים שהורכבו לאחר מכן. ההונים לא היו מומחים ביציקות מתכת לכלים גדולים והדבר בולט באיכות הגימור הנמוכה של הקדרה ועל פי כל קנה מידה הן "ברבריות" אך אין ספר שהן יוצרו על ידי נפחים מקצועיים והן מעידות על קיום של תעשיית מתכת הונית.{{הערה|[[#Helfen|Helfen]], page 323.}}
שורה 255:
===בעת החדשה===
[[אירופה]] של [[העת החדשה]] גיבשה את ה[[נרטיב]] הברברי של ההונים, בהתבסס על ספריו ומחקריו של ההיסטוריון האנגלי בן המאה ה-18 [[אדוארד גיבון]], שפורסמו בשם "[[שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית]]". הספר, שפורסם לראשונה ב-[[1776]], היה מחקר [[חדשנות|חדשני]] ביותר לשעתו, שהשפעתו ניכרת עד היום. על פי גיבון, ההונים ואטילה בפרט, היו אחת הסיבות לנפילת האימפריה הרומית. ההונים מתוארים כמי שהחריבו באופן שיטתי כל זכר לציוויליזציה הרומית-מערבית, בעת שהאימפריה הייתה על פי-תהום. אטילה מתואר כדמות מתנשאת, שחצנית ואגוצנטרית, ששם עצמו מעל המין האנושי. ההונים מתוארים בבוז כ"רועים סקיתים", המונעים על ידי דחפים פראיים והרסניים. גיבון קבע כי חיסול מוקדם של אטילה היה מציל את האימפריה הרומית ותיאר אותו כאזהרה של ההיסטוריה למדינות לבל יכשלו לשמור על עצמאותן והחרויות של אזרחיהן, שאם לא כן דינן לכישלון וחורבן. אטילה, כמיצג של התוהו וההרס, שימש כתזכורת שהציוויליזציה תיאלץ לשמור על נכסיה ואופיה.
הרופא ואיש הרוח הבריטי [[תומאס הודג'קין]], כתב סדרת ספרים על ההיסטוריה של איטליה והקדיש את הכרך השני (מתוך שמונה) לתקופת ההונים ולאטילה. הוא הצביע על הקשר הגזעי האסיאתי-מונגולי בין הפולשים אל אירופה מאז קריסת האימפריה המערבית ובהם ה[[בולגרים (עם טורקי)|בולגרים]], ה[[מדיארים]] והטורקים [[העות'מאנים]]. גישה זו, האופיינית למחשבה הפוליטית-היסטורית של [[התקופה הוויקטוריאנית]], ראתה בהונים כמקרה נוסף של המון ברברי אטום, בעל יכולת הרס גדולה וחסר יכולת בנייה, שלא תרמו כלל להתפתחות המין האנושי וגם כאשר אימצו גינונים חיצוניים של "תרבות" - נותרו במהותם ברברים. ההיסטוריונים והוגי הדעות הבריטים ראו ב[[נפוליאון בונפרטה]] את המקבילה בת זמנם של אטילה. הוא מתואר על ידי הודג'קין כעריץ, שמטרתו החרבת אירופה ושבירת הסדר והתרבות:{{הערה|Christopher Kelly. The end of empire: Attila the Hun and the fall of Rome. epilogue:
S. W. W. Norton & Company 2010}}
{{ציטוטון|בגאוותו חסרת השובע, ביוהרה שמכה לקרקע את האוחזים בכסאות-מלך עתיקים... בכל נקודות אלו נפוליאון מדגים לנו את האופי והדרך של אטילה}}.
| |||