אינקוויזיציה – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
Yossi Kimchi (שיחה | תרומות) ביטול גרסה 22792319 של 213.57.251.202 (שיחה) |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 15:
האינקוויזיציה השתמשה ב[[עינויים]] כבדבר שבשגרה, ואף תיעדה את ההליך בפרוטוקולים מסודרים. המשפט ב[[ימי הביניים]] לא הכיר ב[[ראיה נסיבתית|עדויות נסיבתיות]], והראיה הקבילה היחידה לאשמתו של אדם הייתה הודאתו. השימוש בעינויים היה אפוא אמצעי חיוני בעיני [[הכנסייה הקתולית]], שהתירה אותם כבר ב[[המאה ה-13|מאה ה-13]]. כדי ליצור רושם של גוף הוגן, מסודר וצודק, הושמטו לרוב הליכי קבלת ההודאה מן הפרוטוקולים, אבל מן המקרים שבהם תועדו העינויים אפשר ללמוד שמשך העינויים הוגבל בזמן. הכנסייה אסרה על שפיכת דם במהלך העינויים, והאינקוויזיטורים המציאו שיטות עינויים מגוונות שלא הפרו את האיסור הזה.
האינקוויזיטורים היו לרוב [[נזיר (דתות)|נזירים]] מ[[מנדיקנטים|המסדרים המנדיקנטים]] - מסדרים שתפסו מעמד מרכזי בעולם הנוצרי החל מהמאה ה-13, בזכות פרשנותם הרדיקלית לכתבי הקודש. הנזירים המנדיקנטים, להבדיל מהנזירים הבנדיקטיניים, לא חיו סגורים במנזר מבודד, אלא שוטטו בין הבריות, לבושים בגדים בלואים, והטיפו את הבשורה הנוצרית. אסטרטגיה זו סייעה להם להיאבק בכתות שמתחו ביקורת על הכנסייה הקתולית העשירה, והדגישו את אופיו הֶעני והצנוע של ישו.
ב-1542 הקים האפיפיור [[פאולוס השלישי]] את "קונגרגציית הלשכה הקדושה" הידועה גם כאינקוויזיציה הרומית, כקהילת קבע של קרדינלים וגורמים נוספים. ללשכה הקדושה היו משימות שמירה והגנה על שלמות האמונה ובחינה ואיסור על דוקטרינות כוזבות ושגויות; הלשכה הקדושה הפכה לגוף הפיקוח על אינקוויזיציות מקומיות.
| |||