ויקיפדיה

סוב יודיצה – הבדלי גרסאות

עיון אינטראקטיבי בהיסטוריה
→ העריכה הקודמתהעריכה הבאה ←
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
חזותיקוד ויקי
Levi-va (שיחה | תרומות)
4,794 עריכות
תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד
שורה 10:
: (ד) העובר על הוראות סעיף זה, דינו - מאסר שנה אחת.
 
במקור, עסק הסעיף גם בדין אזרחיהפלילי והאזרחי, אולם בשנת [[2001]] הוא שונה, וכעת הואוהוא כולל רק את הדין הפלילי.
 
לדברי השופט [[צבי ברנזון]] שנאמרו בשנת 1963, העיתונות בישראל בדרך כלל "נוהגת בהתאפקות ובמתינות במה שנוגע למשפטים תלויים ועומדים". [[בית המשפט העליון]] התייחס לראשונה להפרת עיקרון הסוביודיצה בשנת 1963 כאשר בהקשר של משפטו של רפאל בליץ, שהואשם ב[[רצח המהנדס פיאטלי]], כתבנכתב העיתוןבעיתון [[מעריב]] שהנאשם כפר באשמה בבית המשפט אך לפני תחילת המשפט הוא השיב תשובה אחרת לשאלת עיתונאי{{הערה|{{מעריב|שאול הון|"לא מודה"|1958/11/06|00703}}}}. עורך מעריב והכתב הורשעו על ידי בית המשפט המחוזי בהפרת איסור הסוב יודיצה ובית המשפט העליון דחה את ערעורם וקבע שלא יאפשר לעיתונות להתערב במשפטים{{הערה|[http://www.emeky.co.il/sites/default/files/1712217%D7%93%D7%99%D7%A1%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%A7_%D7%A0%D7%92%D7%93_%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A2%D7%9E%D7%A9.doc ע"פ 126/62 - אריה דיסנצ'יק ושאול הון נ' היועץ המשפטי . פ"ד יז(1), 169]}}{{הערה|{{דבר||בתי המשפט לא יסבלו התערבות העיתונות במשפט תלוי ועומד|1963/02/21|00622}}}}.
 
החוק מאפשר דרכי מילוט לעיתונאים הנאשמים בהפרתו: התביעה מחויבת להוכיח שפרסום החשוד לפי סעיף זה אכן נכתב במטרה להשפיע על ההליך. כמו כן, עליה להוכיח היעדר תום לב.
שורה 18:
לא נרשמו מקרים רבים שבהם הייתה התייחסות משפטית לסוב יודיצה. מתחילת [[שנות ה-60 של המאה ה-20|שנות ה-60]] ועד [[1981]] לא הוגשו תביעות בנושא. בשנת 1981 הועמדה לדין והורשעה העיתונאית [[אורלי אזולאי]] מ[[ידיעות אחרונות]], בגין ראיון אוהד עם נאשם, שפורסם יומיים לפני מתן גזר דינו{{הערה|[[חני לוז]], [http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/347 דעה: מתי ראוי לזלזל בשלטון החוק], אתר ערוץ 7, 3 באוקטובר 2001}}. הרשעתה של אזולאי אושרה על ידי הרכב של [[בית המשפט העליון]] שכלל את [[אהרן ברק]].
 
ביוני 1985 הורה [[היועץ המשפטי לממשלה]], [[יצחק זמיר]], למשטרה שלא לאשר ולמנוע קיום של הפגנות בעד שחרור עצורי [[המחתרת היהודית]] בטענה שהם שפוגעיםפוגעים בטוהר ההליך המשפטי בניגוד לחוק הסוב יודיצה{{הערה|{{מעריב|ברוך מאירי ואלי דנון|זמיר: אסור להפגין למען עצורי המחתרת|1985/06/11|00200}}}}. המשטרה פעלה על פי ההוראה וסרבה לתת אישור להפגנות תמיכה בנאשמי המחתרת היהודית{{הערה|{{מעריב||מדוע לא הותרה הפגנה|1985/10/03|01106}}}}. הדברים עוררו ביקורת רבה בתקשורת{{הערה|{{מעריב|גבריאל שטרסמן|משטרת סוב יודיצה|1985/09/22|01004}}}} ובימין{{הערה|{{מעריב|יהושע ביצור|רוב הח"כים בליכוד נגד השתתפות בהפגנה|1985/06/12|01201}}}}{{הערה|{{מעריב|אלי דנון|המשטרה אינה מאשרת ההפגנה למען המחתרת|1985/09/19|00206}}}}, בה מחו שזמיר לא התערב בנוגע להפגנות נגד המחתרת{{הערה|{{מעריב||בני עקיבא במבוכה|1985/06/16|01109}}}}.
 
מקרה מפורסם אחר נוגע לפרשת [[ג'ון דמיאניוק]]. [[עורך דין|עורך דינו]] של דמיאניוק, [[יורם שפטל]], הגיש תלונה במשטרת ירקון נגד מערכת [[ידיעות אחרונות]], העורך, [[דב יודקובסקי]], והעיתונאי [[נח קליגר]], בגין עבירה על החוק הנ"ל במסגרת משפטו של דמיאניוק. המשטרה הודיעה לשפטל על כוונתה שלא לחקור את המקרה. בתגובה, עתר שפטל ל[[בית המשפט הגבוה לצדק|בג"ץ]], שפסק כי על [[היועץ המשפטי לממשלה]] להגיש [[כתב אישום]] נגד השניים{{הערה|בג"ץ 223/88}}. לאחר הגשת כתב האישום, השניים הורשעו בבית משפט השלום.
 
בפועל, הפרת הסוב יודיצה איננה בין התלונות והביקורות המופנות תדיר לעבר כלי התקשורת בישראל, למרות שעבירה זו נעשית על ידי התקשורת מדיבאופן יום ביומותדיר: אופן סיקור התקשורת את פרשת המינויים הפוליטיים של [[צחי הנגבי]], לדוגמה, נגועים, לכאורה, בהפרה של עקרון הסוב יודיצה. בפסק הדין בעניינו של [[חיים רמון]]{{הערה| [http://elyon1.court.gov.il/heb/dover/4787475.doc פ 5461/06 מדינת ישראל נ' חיים רמון], פסקה 96}}, יש התייחסות מפורשת של השופטים לסוגיה זו:
{{ציטוט|תוכן=לטעמנו, בתיק זה נחצו כל הקווים האדומים, המושג סוב-יודיצה דורדר לתהומות שלא הכרנו.
תוכן עדויות פורסם באמצעי התקשורת, טרם עדים השמיעו את עדותם וכך התוודענו, במספר מקרים, ל"זיהום" עדויות.
שורה 32:
ביולי 2013 הביעה שופטת בית המשפט העליון, [[אסתר חיות]], את דעתה כי איסור הסוב יודיצה הפך ל[[אות מתה]], עקב העדיפות הניתנת ל[[חופש הביטוי]] וכן עקב ריבוי דרכי התקשורת, ההופך את האכיפה לבלתי אפשרית.{{הערה|{{גלובס|יובל יועז|חיות: עבירת הסוביודיצה הפכה לאות מתה; יש לשקול לבטלה|1000860316|8 ביולי 2013}}}}
 
לעומת זאת טענו פרופ' דורון מנשה ועו"ד דון סוסנוב כי הוראת הסוביודיצההסוב-יודיצה מתחייבת מעקרונות ההליך ההוגן וכאשר מדובר בפרסום העלול להשפיע על עדים הרי בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כאמור, מן הראוי שיביא בחשבון את הקצאת סיכוני המשגה בפלילים ואת עקרון ההגנה על חפים. את דבריהם המחישו בדיון בעניין קופר שם הוגשה בקשה למנוע שידור ב[[טלוויזיה]] של [[תחקיר עיתונאי]]. באותו מקרה היה המבקש נאשם ברצח שתי נשותיו, והתחקיר היה שידור של ראיונות עם עדות התביעה המרכזיות. סוסונוב ומנשה טענו כי לאור עקרון ההגנה על חפים ולאור החשש מהשפעה על עדים, מן הראוי היה למנוע את השידור. לדבריהם, אם הערך של שידור התחקיר כה חשוב, ניתן להגשים אותו באמצעות זיכוי האשם. ממה נפשך, אם התביעה סבורה שהגשמת ערך השידור אינה מצדיקה את מחיר זיכויו של האשם, כיצד ניתן להצדיק את שידור התוכנית במחיר הרשעת חף? (דון סוסונוב ודורון מנשה, 'משפט מתנהל בבית-המשפט ושם בלבד': על עברת הסוב יודיצה בעקבות ע"א 409/13 שידורי קשת בע"מ נ' קופר, '''שערי משפט ח' (תשע"ו), עמ' 32-33;)'''
 
== המחלוקת הציבורית סביב הסוב יודיציה ==
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/wiki/סוב_יודיצה"