הקרב על מוסקבה – הבדלי גרסאות

ב-[[22 ביוני]] [[1941]] פלשו גרמניה ובנות בריתה - [[מדינות הציר]] - לברית המועצות, ללא התרעה מוקדמת, במסגרת תוכנית [[מבצע ברברוסה]]. המתקפה הפתיעה לחלוטין את ההנהגה הפוליטית (סטלין) והפיקוד הצבאי הסובייטי. לאחר שה[[לופטוואפה]] גרם אבדות כבדות לחיל האוויר הסובייטי בשלבי הפתיחה של המבצע, והשמיד מטוסים רבים על הקרקע, התקדמו הכוחות הגרמניים עמוק לתוך השטח הסובייטי תוך שימוש ב[[טקטיקה|טקטיקת]] [[מלחמת בזק|הבליצקריג]]. הכוחות הניידים הגרמניים כיתרו והשמידו כוחות סובייטיים גדולים באזורי הגבול, באמצעות סדרתסדרה של [[תנועת מלקחיים|תנועות מלקחיים]]. קבוצת הארמיות הגרמניות הצפונית ([[קבוצת ארמיות צפון]]) נעה לכיוון [[לנינגרד]], בעוד קבוצת הארמיות הדרומית עסקה בכיבוש [[אוקראינה]] המערבית, וקבוצת הארמיות המרכזית התקדמה לכיוון מוסקבה - עיר הבירה ומרכז העצבים של ברית המועצות.

לאחר התקדמות מהירה של מאות קילומטרים בשבועות הראשונים של הפלישה, החלה המתקפה הגרמנית לאבד את תנופתה ההתחלתית, כתוצאה מצירוף של בעיות לוגיסטיות והתעצמות ההתנגדות של הצבא הסובייטי. התקדמות כוחות [[קבוצת ארמיות מרכז]], למשל, נבלמה כמעט לחלוטין במחצית השנייה של יולי 1941, לאחר שהשיגה את יעדיה הראשוניים, וכבשה את העיר [[סמולנסק]]. בנוסף, לפיקוד הגרמני הסתבר, כי היקף כוחות [[הצבא האדום]] העומדים מולו, גדול בהרבה מהערכות המודיעין לפני פתיחת [[מבצע ברברוסה]], וכי לרשות הפיקוד הסובייטי עומדים כוחות [[עתודה (צבא)|עתודה]] גדולים.

הפיקוד הגרמני הבין, שלא ניתן להמשיך לתקוף בכל החזיתות בו-זמנית, ולכן הוא נדרש לקבל החלטה אסטרטגית לגבי המשך המערכה בחזית הסובייטית, ולהחליט היכן לרכז את המאמץ האופרטיבי העיקרי של כוחות ה[[וורמאכט]]. בפני [[היטלר]] והפיקוד הגרמני העליון (ה-[[OKW]]) עמדה, בשלב זה, האפשרות לרכז את כוחותיו העיקריים למתקפה בחזית המרכזית, במטרה לכבוש את [[מוסקבה]] לפני כניסת החורף הרוסי. אפשרויות אחרות היו לשפר את המצב האסטרטגי בחזית הצפונית, באמצעות כיבוש העיר [[לנינגרד]], והשמדת [[הצי הבלטי]] הסובייטי, או להפנות חלק מהכוחות של [[קבוצת ארמיות מרכז]] דרומה, במטרה לסייע ל[[קבוצת ארמיות דרום]] לנצל את ההערכות הפגיעה של הכוחות הסובייטיים במרחב [[קייב]], כדי לכתר ולהשמיד את כוחות [[החזית הדרום-מערבית]] הסובייטית באזור זה, ולאחר מכן להשלים את כיבוש [[אוקראינה]] המזרחית, כולל אגן ה[[דונבס]]. לאחר השגת יעדים אלו, ניתן להתייצב בקו הגנתי לקראת החורף, במטרה לחדש את המתקפה לכיוון מוסקבה באביב 1942.

מרבית המפקדים הגרמנים הבכירים בחזית הסובייטית, תמכו בעמדה, שיש לרכז את המאמץ העיקרי בחזית המרכזית, במטרה לכבוש את מוסקבה בהקדם האפשרי, מתוך הנחה שהעיר מהווה מרכז פיקוד ותקשורת כה חשוב, שנפילתה תגרום לכניעת ברית המועצות ולהשגת הכרעה צבאית במערכה נגדה. הם הניחו כי המערכה במרחב מוסקבה, תשאב לתוכה את כל כוחות העתודה, שנותרו לצבא הסובייטי, וזאת במצב של יתרון טקטי לכוח התוקף, ותאפשר לצבא הגרמני להשמיד אותם. אולם היטלר סבר אחרת. הוא ראה בלנינגרד יעד אסטרטגי שווה ערך למוסקבה, וכן ראה בכיבוש אוקראינה יעד חיוני למאמץ המלחמה הגרמני, שיאפשר לוורמאכט להשתלט בהמשך המערכה על אזור ה[[קווקז]], ועל בארות ה[[נפט]] שבו. למעשה, היטלר רצה לפעול בהתאם לתוכנית המקורית של "מבצע ברברוסה", שקבעה שכיבוש מוסקבה יתבצע רק בשלב הסופי של המערכה בברית המועצות, בעוד הפיקוד העליון של הצבא הגרמני, רצה לשנות את תוכנית המערכה, ולהתאים אותה לנסיבות שנוצרו בשטח.

מבחינה טקטית היו השבועות הבאים בין המוצלחים שידע הצבא הגרמני. בצפון הצליחו הכוחות הגרמנים להגיע עד לפאתי העיר לנינגרד ולהשלים את כיתורה של העיר, ואילו בדרום התחוללה מערכת כיתור ענקית אשר הסתיימה בהשלמת הכיבוש של אוקראינה כולה ובהשמדת ארבע ארמיות סובייטיות באזור קייב. הגרמנים טענו, שמספר השבויים שנפלו לידיהם במערכה זו עלה על 650,000, ואילו לפי המקורות הסוביטיים זה היה המספר הכולל של החיילים שהשתתפו במערכה, ורבים מהם נהרגו ונפצעו במהלכה. מבחינה אסטרטגית, היה המדובר בעיכוב רב משמעות בהסתערות הסופית על מוסקבה. בדיעבד, אין ספק שעיכוב זה היה אחת הסיבות העיקריות של הכישלון הגרמני לכבוש את מוסקבה לפני כניסת החורף. בתחילת ספטמבר [[1941]] היטלר יכול היה להורות לכוחותיו להיערך למגננה במהלך החורף, ולחדש את המתקפה על מוסקבה באביב [[1942]]. אולם הפיקוד הגרמני העריך שעדיין ניתן יהיה לכבוש את העיר לפני סוף אוקטובר. ב-[[2 באוקטובר]] [[1941]] החלה קבוצת הארמיות המרכזית, תחת פיקודו של [[פדור פון בוק]] בהתקפה על מוסקבה, תחת שם הקוד מבצע "טייפון".

בשלב זה הפכה מוסקבה למטרה לתקיפות גרמניות מהאוויר. השלטונות הורו לאוכלוסייה לבנות [[מתרס]]ים ברחובות העיר, אפילו ליד [[הקרמלין]]. ב-[[16 באוקטובר]] הביאו שמועות על מבקע גרמני שהביא את טור השריון עד למוסקבה עצמה, לכדי בהלה המונית בעיר. רבים ניסו להימלט, ומוסדות השלטון הסובייטים פונו מזרחה לעיר קויבישב (כיום [[סמרה]]), אך [[סטלין]] נשאר במוסקבה. הרדיו הרוסי הודיע כי על אף חומרת המצב החליט סטלין להשאר בעיר. כאשר חלפה הבהלה, היו תושבי העיר הנותרים מאוחדים בהחלטה לעצור את הגרמנים בגופם. עשרות אלפי מתנדבים חפרו בקור המקפיא תעלות נגד שריון במבואות מוסקבה. גדודי מתנדבים חומשו בנשק והושלכו אל החזית. ב-[[19 באוקטובר]] הכריז רדיו מוסקבה "מצב מצור" שנתן לרשויות הצבא ו[[נ.ק.ו.ד.]] סמכויות נרחבות.

ב-[[27 בנובמבר]] הגיעו הכוחות החלוץ הגרמניים בנקודה מסוימת למרחק של 27 ק"מ בלבד מפרברי מוסקבה. כמה גנרלים גרמניים טענו בזכרונותיהם, שניתן היה לראות את צריחי הקרמלין מעמדותיהם הקדמיות, אך נראה שהם התבלבלו, והכוונה הייתה לעיר איסטרה, כ-25 ק"מ ממוסקבה.

אל מול תנאי מזג אוויר איומים והתנגדות סובייטית נחושה, ללא ציוד מתאים, בביגוד שאינו הולם (המחסור בביגוד מתאים לחורף היה קשה עד כדי כך, שבגרמניה נערך מבצע לאיסוף בגדים מהאזרחים לכוחות הגרמניים בברית המועצות), בקרקע קפואה ומושלגת, קשה כסלע, נעצרה המתקפה הגרמנית. ב-[[3 בדצמבר]] [[1941]] עוד תקפו הגרמנים באזור העיר [[טולה]], מדרום למוסקבה, אך הייתה זו התקפתם האחרונה.