יוהנס פפרקורן – הבדלי גרסאות

'''יוהנס (יוסף) פפרקורן''' ([[1469|1469 כנראה ב]][[נירנברג]] - בסביבות [[1523]] בקלן) היה תיאולוגתאולוג וכותב מאמרים קתולי גרמני, [[מומר]], שפעל רבות כנגד ה[[יהודים]]. התפרסם בנסיונובניסיונו להחרים ולהשמיד את ספרי ה[[תלמוד]] בקיסרות הגרמנית ובמלחמת העלונים (pamphlets) שלו עם ההומניסט וההבראיסט [[יוהנס רויכלין]] (Johann Reuchlin).

פפרקורן חי בתחילה בבוטשוביץ, [[מורביה]], והיה קצב. הוא נתפס בגניבה, נדון למאסר (כנראה ב-1504) וכדי להנצל ממאסר ארוך, התנצר יחד עם אשתו. אז, הוא חבר אל הנזירים ה[[דומיניקנים]] בעיר [[קלן]], והיה יד ימינם בכל ענייני רדיפת יהודים. באותה עת, בראש הדומיניקנים בקלן עמד הנזיר, שופט ה[[אינקוויזיציה]] [[הוכסטרטר]] (Hochstrater), שונא ורודף יהודים פנטי. בהנחייתו, מומר בשם [[ויקטור טרבנסקי]] כתב ופרסם עלון בו האשים את היהודים בפשעים שונים וסיים את דבריו במילים: "בכל אלו, אשם התלמוד, שורש כל רע, בו היהודים מאמינים יותר מאשר בעשרת הדברות"(1). עלון זה לא השאיר רושם על ציבור קוראיו ואז הוכסטרטר פנה אל פפרקורן ודרש ממנו לכתוב עלון חדש. למרות מיעוט השכלתו הכללית והיהודית, כתב פפרקורן עלון בשם "ראי ההזהרה" (Warnungspiegel). בפרסום זה, מציג פפרקורן את עצמו כאוהב יהודים ודואג להם ועל כן, לטובתם, הוא מציע להם להמיר את דתם לנצרות. על ידי כך, הם יוכיחו לנוצרים שידיהם נקיות מרצח ילדים נוצריים לצרכילצורכי פולחן ושהם יצורי אנוש כמו הנוצרים עצמם. מהנוצרים הוא דורש לקחת, אפילו בכוח הזרוע, את ספרי התלמוד מהיהודים. פפרקורן מונה שלוש סיבות המונעות מהיהודים להתנצר - עיסוקם בהלוואות בריבית, האיסור שחל עליהם להכנסלהיכנס לכנסיות ולהקשיב לדרשות הכמרים וספר התלמוד. הוא טוען שבשתי הסיבות הראשונות יוכל לטפל בעצמו אך מהשליטים הוא מבקש להחרים מהיהודים את ספרי התלמוד ולשרוף אותם.

פרסום זה של פפרקורן לא זכה להצלחה, בין היתר, עקב אי נכונותם של הנזירים האינקוויזיטורים הדומיניקנים לוותר על מקור הכנסה - החרמת ספרי דת מהיהודים והחזרתם תמורת כופר גבוה(1). פפרקורן כתב עלון חדש ובו האשים את התלמוד בלבד כסיבה לפשעי היהודים. גם עלון זה לא זכה לתשומת לב גדולה ועל כן, הוא כתב עלון שלישי. בפרסום זה הוא חוזר בו מדאגתו ליהודים (כמו בעלון הראשון) והפעם הוא מאשים אותם בפשעים חמורים כולל רצח פולחני. הוא דורש מהשליטים להחרים ולשרוף את ספרי התלמוד, לקחת מהיהודים את ילדיהם ולהטביל אותם לנצרות ולגרש מאדמת [[הקיסרות הרומית הקדושה]] את כל היהודים. הוא איים בגיהנום על כל הנוצרים שיעזרו ליהודים. אך גם מאמרים אלו לא זכו לתהודה רבה ולהצלחה. השליטים המקומיים בקיסרות לא התלהבו מלגרש את היהודים היות שחלקם נזקקו ליהודים לשם הלוואות ורובם לא מיהרו לוותר על המיסיםהמסים הגדולים שהיהודים נאלצו לשלם.

בעקבות פרשת ספרי התלמוד פרץ ויכוח סוער בין הדומיניקנים והחוגים ההומניסטיים. פפרקורן ורויכלין המשיכו לפרסם מאמרים אחד נגד השני. מלחמת מאמרים זו מכונה "מלחמת הפמפלטים" והיא נחשבת בעיני הסטוריוניםהיסטוריונים רבים כמבשרת ה[[רפורמציה]] העתידית של [[מרטין לותר]]. לרויכלין הצטרפו הומניסטים חשובים של התקופה כמו [[ארסמוס מרוטרדם]] ו[[אולריך פון הוטן]] (Ulrich von Hutten). האחרון חיבר ספר בשם "מכתבי אנשים חשוכים" (Epistolae obscuratorum virorum) שבו הוא תוקף בחריפות רבה ובצורה סטירית את השמרנות והשחיתות של הדומיניקנים, התיאולוגיםהתאולוגים ופפרקורן עצמו(2).

כדי להרגיע את הרוחות דרש הקיסר מרויכלין ומפפרקורן לחדול מהמריבה אך הם המשיכו בפרסום העלונים, זאת גם לאחר שה[[אפיפיור]] [[לאו העשירי]] החרים את מאמרו של רויכלין נגד פפרקורן "ראי העיניים" (Augenspiegel). בהמשך, הסיכסוךהסכסוך דעך כאשר נושא אחר החל מעסיק את הציבור, הכנסיההכנסייה והשליטים - מעשיו של מרטין לותר.

רויכלין נחשב על ידי רבים כאוהב ישראל נאור (כך מוצג, למשל, על ידי ההסטוריוןההיסטוריון [[צבי גרץ]]) אך הסטוריוניםהיסטוריונים מודרניםמודרניים סבורים שמעשיו לא נבעו מאהבת ישראל אלא מהיות הבראיסט ששאף לשמר את השפות העתיקות כולל השפה העברית. לדעתו לא ניתן היה לחקור ולהבין את הנצרות אם לא נשמר את השפה שבה נכתבו מקורותיה(2).