לופטוואפה (ורמאכט) – הבדלי גרסאות

מסיבות אלה, בין 1933 ל-1934, המנהיגות של הלופטוואפה הייתה מודאגת בעיקר משיטות טקטיות ומבצעיות. במונחים אוויריים, הרעיון הצבאי של טיפול משולב של תצורות נשק (Truppenführung) היה מושג מבצעי, כמו גם דוקטרינה טקטית. במלחמת העולם הראשונה, יחידות אוויריות שצורפו לתצורות ספציפיות צבא וסיפקו תמיכה. יחידות [[מפציץ צלילה|מפציצי צלילה]] נחשבו חיוניים לפיקוד על כוחות ומטרתם העיקרית הייתה להרוס מפקדות וקווי תקשורת. 'תקנה 10: המפציץ' של הלופטוואפה שפורסמה בשנת 1934, תמכה בעליונות אווירית וטקטיקת התקפה קרובה לקרקע, ללא טיפול בנושאים מבצעיים. עד 1935, המדריך "הוראת הניהול המבצעיות של מלחמה אווירית" המשיך לשמש כמדריך ראשי עבור פעולות אוויר גרמניות. המדריך כיוון את הפיקוד העליון של הלופטוואפה (OKL) להתמקד בפעולות מוגבלות (לא אסטרטגיות); ההגנה על שטחים ספציפיים ותמיכתה בצבא בעת לחימה.

 

 

 

 

עם זאת, ובר הכיר בחשיבות של הפצצה אסטרטגית. בדוקטרינה החדשה שהציג, 'ההתנהגות של המלחמה האווירית' בשנת 1935, ובר דחה את התאוריה של דואה והתווה חמש נקודות מפתח לאסטרטגית אוויר:

*למנוע תנועה עוינת של כוחות קרקע גדולים לאזורים מכריעים על ידי הריסת מסילות רכבת וכבישים, במיוחד גשרים ומנהרות, אשר חיוניים לתנועה ולאספקה של כוחות.

*לתמוך בפעולות של תצורות הצבא, עצמאיות של מסילות ברזל, כלומר, כוחות שריון וכוחות ממונעים, על ידי פגיעה מראש בהתקדמות האויב המשתתפים באופן ישיר בפעילות קרקעית.

*לשתק את הכוחות המזוינים של האויב על ידי עצירת הייצור במפעלי החימוש.

 

 

עד סוף [[שנות ה-30 של המאה ה-20|שנות השלושים]] ללופטוואפה לא הייתה שום מטרה ברורה. החיל לא היה כפוף לתפקיד תמיכה בצבא, ולא ניתנה לו משימה אסטרטגית מסוימת. הדוקטרינה הגרמנית נפלה בין הכיסאות. הלופטוואפה היה אמור להיות ארגון שמסוגל לבצע משימות תמיכה רחבות וכלליות יותר מאשר כל משימה ספציפית. לכאורה, דרך זו נבחרה כדי לעודד שימוש גמיש יותר של כוח אווירי ולהציע לכוחות הקרקע את התנאים המתאימים לניצחון מכריע. למעשה, בפרוץ המלחמה, רק 15% מהמטוסים של הלופטוואפה הוקדשו לתמיכה בפעולות קרקעיות, בניגוד למיתוס ארוך השנים שהללופטוואפה נועד למשימות טקטיות ומבצעיות בלבד.