מלחמת הירושה הספרדית – הבדלי גרסאות

| מפקד ראשון=[[קובץ:Royal Standard of the King of France.svg|22px|גבול]] [[פרנסואה דה נוויל, דוכס וילרואה|דוכס ווילרואהוילרואה]] {{ש}} [[קובץ:Royal Standard of the King of France.svg|22px|גבול]] [[קלוד לואי הקטור דה וילאר|דוכס וילאר]] {{ש}} [[קובץ:Royal Standard of the King of France.svg|22px|גבול]] [[לואי ז'וזף דה בורבון, הדוכס מוונדום|דוכס ונדום]] {{ש}} [[קובץ:Royal Standard of the King of France.svg|22px|גבול]] [[ג'יימס פיץ ג'יימס, הדוכס הראשון מברוויק|הדוכס מברוויק]] {{ש}} [[קובץ:Flag of Bavaria (lozengy).svg|22px|גבול]] [[מקסימיליאן השני עמנואל, הנסיך הבוחר מבוואריה|הנסיך הבוחר מבוואריה]]

'''מלחמת הירושה הספרדית''' ([[1701]]–[[1714]]) הייתה [[מלחמה]] [[אירופה|אירופית]] שפרצה ב-[[1701]] לאחר מותו של המלך הספרדי האחרון מ[[בית הבסבורג]], [[קרלוס השני, מלך ספרד|קרלוס השני]]. קרלוס הוריש את כל שטחו ל[[פליפה החמישי, מלך ספרד|פליפה]], דוכס [[אנז'ו|אנז'וּ]] (פליפה החמישי), נכדו של [[לואי הארבעה עשר, מלך צרפת]]. המלחמה התנהלה בשלבים, כשקיסר [[הקיסרות הרומית הקדושה]] [[לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה|לאופולד הראשון]] נאבק להגן על תביעת שושלתו לכס [[מלך ספרד|המלך בספרד]]. בעוד לואי ה-14 החל להרחיב את שטחו באגרסיביות, מדינות אירופיות אחרות (בעיקר [[ממלכת אנגליה]] ו[[איחוד שבעת המחוזות|הרפובליקה ההולנדית]]) נכנסו למלחמה לצד [[הקיסרות הרומית הקדושה]] בהתנגדות להתרחבות הצרפתית (ובמקרה של האנגלים, לשמור על הירושה הפרוטסטנטית). מדינות אחרות הצטרפו לקואליציה נגד צרפת וספרד במטרה להשיג שטחים חדשים ולהגן על שטחן הקיים. המלחמה ניטשה לא רק באירופה אלא גם ב[[צפון אמריקה]], ששם היא ידועה כ[[מלחמת המלכה אן]].

המועמד האלטרנטיבי היה [[לאופולד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה]] מבית הבסבורג. אף הוא היה דודנו של המלך הספרדי מצד אמו; יתר על כן, אביו של קרלוס השני, פליפה הרביעי, הוריש את ממלכתו ל[[בית הבסבורג]] האוסטרי בצוואתו. אך גם מועמדות זו הייתה בעייתית, מאחר שירושת לאופולד הייתה מחזירה את האימפריה האוסטרית-ספרדית רבת העוצמה מן [[המאה ה-16]]. ב-[[1668]], שלוש שנים אחרי שקרלוס השני עלה לשלטון, הסכים לאופולד, שאז היה חשוך בנים, לחלק את השטחים הספרדיים בין בית הבסבורג לבין [[בית בורבון]], למרותעל אף שצוואתו של פליפה הרביעי הורישההותירה לו את כל הירושה. אולם ב-[[1689]], כש[[ויליאם השלישי, מלך אנגליה]] נזקק לסיוע הקיסר ב[[מלחמת הברית הגדולה]] נגד צרפת, הוא הבטיח לתמוך בתביעת הקיסר לספרד השלמה.

מספר ימים לאחר חתימת החוזה, מת בצרפת [[ג'יימס השני מלך אנגליה|ג'יימס השני]], מלך אנגליה לשעבר (שהופל על ידי ויליאם השלישי ב-1688). למרותאף על פי שלואי הכיר בחוקיות מלוכתו של ויליאם השלישי מזה שנים, הוא החליט להכיר בבנו של ג'יימס השני, ג'יימס פרנסיס אדוארד סטוארט, כמלך הלגיטימי של אנגליה. פעולתו זו של לואי הרחיקה אף יותר את הציבור האנגלי והעניקה לוויליאם [[עילה למלחמה]]. אנגליה והולנד כבר החלו להכין את צבאותיהן, אך טרם הכריזו על מלחמה. המלחמה החלה כאשר [[הנסיך אויגן מסבויה]] פלש לדוכסות [[מילאנו]], אחד השטחים הספרדיים באיטליה, מה שחייב את צרפת להתערבות.

ב-[[1702]], אויגן וכוחותיו נלחמו באיטליה, שם מפקד כוחות צרפת היה הדוכס של ווילרוואוילרואה, אותו הביס ולכד אויגן בפברואר. ווילרוואוילרואה הוחלף בדוכס של ונדום, שלמרות קרב באוגוסט שהסתיים בתיקו ויתרון מספרי די גדול, לא הצליח לגרש את האוסטרים מאיטליה.

בשנה הבאה, למרותעל שמרלבורואף לכדשלכד את [[בון]] בגרמניה והגלה את אלקטור העיר, הוא נכשל מרלבורו בניסיונותיו ללכוד את [[אנטוורפן]] בבלגיה של ימינו, והצרפתים היו מוצלחים בגרמניה. צבא משולב של צרפת ובווריה תחת וילאר ומאקס אמנואל מבווריה הביס את הכוחות הקיסריים לואיז איש באדן והרמן סריון, אולם האלקטור ההססן מנע את לכידת [[וינה]], מה שהוביל להתפטרות וילאר. הניצחונות הצרפתיים בדרום גרמניה המשיכו לאחר התפטרותו של וילאר, אך עם צבא חדש תחת קאמי דה טלארד שניצח בפלטין. מנהיגי צרפת השתעשעו בעיצובים גרנדיוזיםגרנדיוזיים של לכידת וינה בירת אוסטריה בשנה הבאה עם צבא משולב של צרפת ובווריה. עם זאת, עד סוף [[1703]] צרפת נתקלה צרפת במספר מכשולים, מאחר שפורטוגל וסבויה החליפו צדדיםצד באמצע המלחמה. בינתיים, אנגליה, שלפני כן סברה כי פליפה יוכל להוסיף למלוך בספרד, החליטה שהאינטרסים המסחריים שלה יהיו יותר בטוחים תחת הארכידוכס קרל.

ב-[[1704]] תוכנית צרפת הייתה להשתמש בצבאו של ווילרוואוילרואה בהולנד כדי לבלום את מרלבורו, בעוד טלארדהצבא צבא צרפתהצרפתי-בווריהבווארי, תחתבפיקודם של טלארד, מאקס אמנואל ופרדיננד דה מארסין, מחליפו של וילאר, יצעדו עד וינה.

מרלבורו - בניגוד לרצון הולנד לשמור את כוחותיה בארצות השפלה - הוליך את כוחות אנגליה והולנד דרומה לגרמניה; מפקד אוסטריה אויגן באותו זמן נע אויגן צפונה לגרמניה עם צבא אוסטריה. מטרת תנועות אלו הייתה למנוע את התקדמות צבא צרפת-בווריה כלפי וינה; כוחותיהם של מרלבורו ואויגן נלחמו נגד כוחות צרפת תחת טלארד ב[[קרב בלנהיים]] באוגוסט 1704, שהיה ניצחון מפואר עבור מרלבורו ואויגן. עקב התבוסה, נאלצה בווריה לצאת מן המלחמה ובאותה שנה אנגליה והולנד הצליחו לבקוע לספרד בנקודתה הדרומית, [[גיברלטר]].

ב-[[1709]], בעלות הברית ניסו שלוש פעמים לפלוש לצרפת, אך שתיים מהן היו כל כך קלושות ששימשו רק לפעולות הסחה. הניסיון הרציני ביותר נשעה כשמרלבורו ואויגן התקדמו כלפי [[פריז]]. התעמתו עם צבא צרפת תחת דוכס וילאר במה שהייתה שפיכות הדמים הקשה ביותר במלחמה, קרב מלפאקיי. למרותעל שבעלותאף הברית הביסושהביסו את צרפת, איבדו בעלות הברית מעל 20,000 איש, לעומת רק 10,000 בצדשאיבדה יריבתן. בעלות הברית לכדו את [[מונס]] אך לא הצליחו להביא עודלנחול ניצחונות נוספים. הקרב ציין נקודת מפנה במלחמה, משום שלמרות היותן המנצחות, נבלמה התקדמות בעלות הברית בעקבות האבידותהאבדות הקשות.

בהתאם להסכם אוטרכט, [[פליפה החמישי, מלך ספרד|פליפה החמישי]] הוכר כמלך ספרד, אך נכפה עליו לוותר על מקומו בירושה הצרפתית, על מנת ששתי המדינות לא יתאחדו לעולם תחת כתר אחד בעתיד. בכך נפתרה סוגיית איחוד צרפת וספרד. הוא שמר על הקיסרות הספרדית, אך מסר את דרום ארצות השפלה, [[נאפולי]], [[מילאנו]] ו[[סרדיניה]] לאוסטריה, את [[סיציליה]] וחלק מ[[מילאנו]]ממילאנו מסר ל[[בית סבויה]], ואת [[גיברלטר]] והאי [[מנורקה]] מסר לבריטניה. כך, אחיזתה של ספרד באירופה עצמה נחלשה, והאיום הפוטנציאלי על בריטניה ופורטוגל פחת. יתר על כן, הציע לבריטניה זכויות בלעדיות במסחר בסחר העבדים בשטחיו לשלושים שנה. לא נרשמו שינויי טריטוריה ממשיים מצד צרפת, אם כי הכירה במלכי בריטניה הלגיטימיים ומסרה לה, בנוסף, כמה שטחים בצפון אמריקה.