פיקה (אסלאם) – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה
מאין תקציר עריכה
שורה 23:
 
== פסיקות ההלכה המחייבות (אַלחֻכֻּם א-שַרְעִי א-תַכְּלִיפִי ) ==
'''הגדרה''' : נאום אללה יתעלה, שהמעשים של המחויבים קשורים בהם, כציווי או בחירה.
 
'''הסבר ההגדרה:'''
שורה 40:
אנו מסיקים שסוגי החקיקה האסלאמית הם חמישה והם:
 
א.  חובת הביצוע (אל-וואג'יב) – דינו שעושהו יתוגמל מאללה יתעלה ויוענש זה שלא עושה אותו (למשל חמשת תפילות החובה, צום הרמדאן).
 
ב.  האסור (אל-חראם) – האסור באופן מוחלט, ודינו שעוזבו מתוגמל מאללה יתעלה, ועושה מוענש על ידי אללה יתעלה (שתיית אלכוהול, זנות, אי-כיבוד הורים)
 
ג.    המועדף (מוסתחבּ או מנדובּ) – מה שהתבקשו המוסלמים לעשות, ועוזבו אינו מוענש, אך עושהו כן מתוגמל מאללה יתעלה (למשל ההתקלחות לפני תפילת הצהריים ביום שישי, או תפילת "א-דוחא")
 
ד.   הלא רצוי (המכּרוה) – מה שאללה אינו אוהב אותו. דינו של מי שעוזבו מתוגמל מאללה יתעלה, ומי שעושהו אינו מוענש (כמו תספורת חלק משיער הראש והשארת חלק אחר)
 
ה.  המותר (אל-מֻבּאח) – דבר שזכות הבחירה ניתנת בו לאדם. דברים שאין העושה מתוגמל או מוענש, ואין העוזב את המעשה מתוגמל או מוענש. כמו משחקי כדורגל או שתיית מיץ תפוזים. אם המוסלמי יעשה את המעשה המותר בכוונה לקבל גמול מאללה, אללה יתגמל אותו על כך. <ref>{{צ-ספר|מחבר=MUAPHA, SNI LI.|שם=USL- AL-FIQH -AL-ISLMI - A GATEWAY TO UNDERSTANDING ISLAMIC JURISPRUDENCE.|מקום הוצאה=[S.l.]|מו"ל=PARAGON PUBLISHING|שנת הוצאה=2016|קישור=https://www.worldcat.org/oclc/1008771479|oclc=1008771479}}</ref>
שורה 100:
1.   הקשר עם האמונה האסלאמית: האמונה היא הקושרת את האדם עם האסלאם, ומשתדל ליישמו. האדם הלא מאמין אינו מתפלל ואינו צם ואינו מתחשב בחובה או באיסור, לכן הדרישה רק מהמאמינים. אללה אמר "הוי מאמינים..."
 
2.   הניסיון להקל על המאמין ולא להכביד. אללה יתעלה אמר בפסוק 286 בסורת אלבקרה (פרק 2: הפרה) "אללה אינו מחייב בעול נפש זולת יכולתה" , וקיימת התחשבות מרבית לבעלי צרכים מיוחדים ומצבים מיוחדים.
 
3.   תורת המשפט האסלאמית מקיפה ומכילה את כל צרכיו של האדם. למשל, הלכות הפולחן (דיני היחסים בין העבד לריבונו), הלכות התנהגות (דיני היחסים בין אדם לחברו), הלכות אישות (היחסים בין הגבר לאשתו ולמשפחתו)  וכו'.<ref>{{צ-ספר|מחבר=Kamali, Mohammad Hashim.|שם=Principles of Islamic jurisprudence|מקום הוצאה=Cambridge, United Kingdom|מהדורה=Third revised and enlarged edition|קישור=https://www.worldcat.org/oclc/53382977|oclc=53382977}}</ref>
שורה 121:
ניתן לסכם את המקורות שעליהם מתבסס הדין האסלאמי באופן הבא:
 
1.   הקוראן המבורך: המקור הראשון לדין האסלאמי, ואשר חוזרים אליו גם לידיעת דיני האסלאם (חובה, איסור, רצוי...) למשל בקוראן אללה יתעלה אמר בפסוק 275 בסורת אלבקרה מספר 2 הפרה "ואולם אללה הרשה את המקח והמכר ואסר את הריבית", ומזה אנחנו יודעים כי הריבית אסורה (חראם) איסור מוחלט.
 
2.   הסונה – מסורות הנביא עליו השלום: המקור השני אחרי הקוראן ואשר חוזרים אליה גם ידיעת הדין האסלאמי – אם החדית' מאומת בקשרו למוחמד עליו השלום, הרי הוא דין אסלאמי שצריך לבצעו. למשל איסור לבישת בגדי המשי לגברים, ואיסור ענידת זהב לגברים (לא מצוי בקוראן ומצוי במסורות הנביא עליו השלום)
 
3.   הסכמה הכללית (אל-איג'מאע): המקור השלישי לדיני האסלאם ופירושיו. הסכמת כל חכמי האסלאם על פסיקה שלא נמצאת בקוראן המבורך או בהלכה א במסורות הנביא וזאת אחרי מות הנביא עליו השלום. למשל הסכמת כל חכמי האסלאם להילחם במונעי הזכאה (צדקת חובה).
 
4.   היקש (אל-קיאס): המקור הרביעי ממקורות הדין האסלאמי ופירושו הוספת נושא שעדיין אין בו דין אחד משלושת המקורות הנ"ל, בגלל דבר שמשתתף איתו בתוצאה. למשל במקורות האסלאמיים השלושה אין דין לגבי שימוש בסמים, אך יש דין לשותי אלכוהול, ובגלל שהתוצאות כמעט זהות, ההיקש אסר על המוסלמי להשתמש בסמים, כמו שאוסר עליו לשתות אלכוהול.