הרשאה (משפט עברי) – הבדלי גרסאות

בתלמוד הבבלי הביטוי שחוזר על עצמו הוא "הבא בהרשאה", ובארמית נקראת ההרשאה 'אורכתא'. נחלקו אמוראים ראשונים אודות הפן המוסרי של ההרשאה: "ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו - רב אמר: זה הבא בהרשאה, ושמואל אמר: זה הלוקח שדה שיש עליה עסיקין".<ref>בבלי שבועות לא, א.</ref> אולם מאחר שההרשאה מופיעה בכמה סוגיות בתלמוד, ללא התנגדות מוסרית, הסבירו ראשונים שדברי רב מופנים להרשאה הנובעת ממניע שלילי.<ref>תוספות שבועות לא, א ד"ה 'זה': "כשעושה בשביל שהוא אלם ובעל טענות". המאירי שם כתב: "וכגון שהם בעיר אחת". אבל במקרים בהם התובע מוגבל ביכולתו לתבע, ציינו שניהם שהמורשה עושה מצוה. אמנם לאור העובדה שדין הרשאה ברוב הסוגיות מובא על ידי שמואל, יתכן ששאלת המוסריות של ההרשאה נתונה היתה במחלוקת ורב סבור היה שאין למנות מורשה כלל וכלל.</ref> אולם יש שהסבירו שזו מחלוקת בין רב לשמואל ונפסקה הלכה כשמואל.<ref>מר רב יהודאי גאון, והרב הברצלוני מובאים על ידי הראב"ד בקונטרס הרשאה, תמים דעים סוף סימן סב, וכן בתוך תשובות ופסקים סימן קמא.</ref> גם לפי גישה זו, רב אמנם מתנגד מוסרית אך נראה שאינו חולק על כך שהדבר אפשרי. בשלוש סוגיות פותר שמואל שאלות פרשניות או משפטיות באמצעות שימוש בהרשאה.<ref>שבועות לג, ב חיוב עדים בשבועת העדות על ידי אדם אחר. בכורות מח, ב בתביעה משותפת מכהן, שקיבל דמי פדיון משנים ומת אחד מהם. בבא בתרא קכז, א בתביעה משותפת של בכורה כאשר יש שנים הטוענים לבכורה.</ref> גם משם עולה שמוסד ההרשאה ידוע ואינו מצריך הסבר.

 

 

הראשונים נחלקו בהסבר סוגיה זו, אבל אין מחלוקת שההנחה העומדת בבסיס הסוגיה היא שהרשאה תלויה בקנין. ואכן בהמשך הסוגיה מובאת מימרה נוספת של 'נהרדעי': "אורכתא דלא כתיב ביה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך - לית ביה מששא. מאי טעמא? משום דא"ל האיך: לאו בעל דברים דידי את". מימרה זו מלמדת שתפקידה של ההרשאה לכפות על הנתבע לדון עם המורשה, והדרך לעשות זאת היא בהעברת הזכויות מהמרשה למורשה.