מלחמת קרגיל – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
אין תקציר עריכה |
אין תקציר עריכה |
||
שורה 31:
בשנת [[1974 במדע|1974]] ביצעה הודו ניסוי גרעיני למטרות שלום, בו פוצצה פצצה שמטרתה המוצהרת היא אזרחית - סילוק סלעים, אך בכך הפגינה יכולת שיכולה לשמש גם לתחום הצבאי. בשנת [[1985]] הגיעה גם פקיסטן ליכולת גרעינית בעקבות גנבת מידע על ידי המדען [[עבד אלקדיר חאן]]. שתי המדינות שמרו על מדיניות של [[עמימות גרעינית]], עד לשנת [[1998]], אז עלתה לשלטון בהודו [[מפלגת העם ההודית]] (BJP) הלאומנית, והודו ביצעה בחודש מאי של אותה השנה חמישה ניסויים גרעיניים. בתגובה, גם פקיסטן ביצעה בתוך זמן קצר שישה ניסויים גרעיניים. הפגנת היכולת הגרעינית הביאה להידברות בין המדינות בה חתמו הצדדים על [[הצהרת לאהור]], שכללה הסכמה לדיון על אמצעים שונים למניעת תקריות מלחמתיות ביניהן בטעות. כמה חודשים לאחר מכן החלה מלחמת קרגיל באזור קרחון סיאצ'ן.
[[קרחון סיאצ'ן]] הוא אזור ב[[הימלאיה|הרי ההימלאיה]] שגובהו יותר מ-5,000 מטר מעל פני הים, וקו השליטה עובר בו. בשל התנאים האקלימיים הקשים בו (בחורף הטמפרטורות בו מגיעות ל-55-60 מעלות מתחת לאפס), הסכימו הודו ופקיסטן שאף אחת מהן לא תאייש את העמדות בו במהלך החורף - בין ה-15 בספטמבר ל-15 במאי בכל שנה. בתחילת מאי [[1999]] ניצלה פקיסטן את העדר הכוחות ההודיים בקרחון כדי להשתלט עליו, ובכך החלה את מלחמת קרגיל.
==מהלך המלחמה==
שורה 37:
הפלישה הפקיסטנית התגלתה על ידי הודו ב-[[3 במאי]] [[1999]], ואף שבתחילה היה נדמה כי מדובר בפלישה של ג'יהאדיסטים בודדים, תוך זמן קצר הובנה בהודו עומק החדירה והיקפה. הודו הגיבה בהכרזה על "מבצע ויג'יי" (מבצע ניצחון), שמטרתו סילוק הפולשים הפקיסטנים. תחילת הפעולה הצבאית לוותה בגיוס נרחב של 200,000 חיילים, אף שבשל תנאי השטח הקשים היא לא יכלה להפעיל כוחות כה רבים ורק בין 20,000 ל-30,000 חיילים הודיים השתתפו בקרבות. במקביל פעל חיל האוויר ההודי להפצצת העמדות הפקיסטניות באזור החדירה, וחיל הים הטיל סגר על נמלי פקיסטן.
בפני ההודים עמדו שתי אפשרויות, הם יכלו לנסות ולהשתלט על העמדות שכבשו הפקיסטנים, או לחצות את קו השליטה ולנתק את הכוחות הפולשים מנתיבי האספקה שלהם. ההודים בחרו בניסיון כיבוש העמדות ללא חציית קו השליטה, אף שזו האפשרות הקשה יותר מבחינה צבאית, וכל המלחמה, עד סיומה התנהלה בחלק ההודי של קשמיר. הבחירה בשיטת פעולה זו הייתה בשל החשש מהסלמה, שעלולה להביא לתגובה גרעינית פקיסטנית. עם זאת, האפשרות לחצות את קו השליטה ולהפוך את המלחמה למלחמה כוללת נשארה על השולחן עד סוף המלחמה, והיו כמה איומים מן הצד ההודי לשימוש באפשרות זו.
הכוחות הפקיסטניים היו חמושים בנשק קל וגם במרגמות ובארטילריה. הייתה להם עמדה עדיפה שכן הם השתלטו על האזורים הגבוהים, ובמיוחד על העמדות השולטות על הכביש הלאומי D1, שהוא הכביש היחיד המוביל לקרחון סיאצ'ן. הפקיסטנים שלטו בתצפית ובאש על הכביש, ואכן הקרבות הראשונים התנהלו בעמדות שולטות סביב D1. גזרת [[בטאליק]], ששלטה על הכביש, הייתה הקריטית ביותר בשלב זה של הלחימה וכמחצית מהנפגעים ההודיים נפגעו בקרבות עליה. החלק המזרחי של גזרת בטאליק נכבש על ידי הודו בקרבות קשים עד תחילת יולי, כאשר הקרבות החשובים היו במעבר ההרים לה, בטורטוק ובנקודה 5287. הקרבות בחלק המערבי של באטליק התרכזו בתחילת הלחימה בעיקר סביב רכס ג'ובר, שנכבש לאחר 40 ימי לחימה ב-8 ביולי. בגזרה המרכזית של אזור בטאליק התרחשו כמה קרבות, אך עד סוף המלחמה לא הצליח הצבא ההודי להשיג שליטה מלאה בשטח זה.
לאחר שהצבא ההודי השיג שליטה חלקית על כביש D1, הוא פנה לכיבוש העמדות הקרובות יותר לגבול הפקיסטני. הקרב על טולולינג היווה נקודה מכרעת במלחמה, שכן במסגרתו השתלט הצבא ההודי על נקודה אסטרטגית ראשונה במעלה. טולולינג נכבשה לאחר שלוש ניסיונות ב-1 ביולי. קרב משמעותי נוסף היה הקרב על טייגר היל, שהוכרע לטובת הודו ב-3 ביולי, לאחר כמה ניסיונות כיבוש. בשבוע האחרון של יולי התקדמו הכוחות ההודיים בכל הגזרות, ובמקביל, בשל לחץ אמריקאי, נסוגו הכוחות הפקיסטניים. ב-26 ליולי המלחמה נפסקה, ותאריך זה מצוין בהודו כ"יום הניצחון של קרגיל".
הלחימה התנהלה בתנאי שטח קשים במיוחד, שהקשו על המעבר, במיוחד לאור יום, ובטמפרטורות שהגיעו ל-15 מעלות מתחת לאפס. לפיכך, עיקר ההתקדמות ההודית נעשתה בלילה והיא נתקלה בקשיים רבים, גם בלי לפגוש באויב. חיל האוויר ההודי ניסה לסייע לכוחות היבשה, אך בשל תנאי השטח המורכבים יעילותו הייתה מוגבלת, והוא איבד שני מטוסים ומסוק במהלך המלחמה. עד סוף המלחמה לא הצליח הצבא ההודי לכבוש את כל העמדות עליהן השתלטו הכוחות הפקיסטנים - כאשר נסוגו הפקיסטנים רק כ-75-80% מהשטח היה בשליטה הודית.
==התערבות בין לאומית ומהלכים דיפלומטיים==
| |||