פאלשירמייגר – הבדלי גרסאות

תחילתם של הפאלשירמייגר ב[[גרמניה הנאצית]]. ה[[לופטוואפה (ורמאכט)|לופטוואפה]], חיל האוויר הגרמני, הקים יחידות [[חי"ר]] קל (פאלשירמייגר). שלא כמו ב[[בריטניה]] וב[[ארצות הברית]] יחידות אלו היו חלק מחיל האוויר יותר מאשר חלק מחיל היבשה. הלופטוואפה, שבתחילת המלחמה היה בעל מספר [[גדוד]]ים כאלו, הצליח להקים מאוחר יותר דיוויזיה ([[דיוויזיית האוויר השביעית (ורמאכט)|הדיוויזיה האווירית ה-7]]) שכללה שלושה [[רגימנט]]ים של פאלשירמייגר ויחידות סיוע נוספות.

אחרי אמצע [[1944]] הפסיקו הפאלשירמייגר להתאמן כצנחנים בשל המצב האסטרטגי (גרמניה נסוגה באותה עת בכל החזיתות) אך עדיין נותרה להם הילתם כלוחמי עילית. סמוך לסוף המלחמה הורחבו הפאלשירמייגר ל-12 דיוויזיות אך איכותם הייתה פחותה יותר. [[דיוויזיית הצנחנים התשיעית (ורמאכט)|דיוויזיית הפאלשירמייגר ה-9]], שהייתה דיוויזיית הפאלשירמייגר האחרונה שהוקמה, הושמדה במהלך [[הקרב על ברלין]] ב[[אפריל]] [[1945]].

ב-[[10 במאי]] אותה שנה ביצעו הפאלשירמייגר את הפשיטה המוטסת על [[מצודת אבן אמאל]]. על תכנון הפעולה הופקד [[גנרל]] קורט שטודנט{{הערה|1=[[באזיל לידל הארט]], "'''הצד השני של הגבעה - שיחות עם גנרלים גרמנים'''", הוצאת [[מערכות]], [[1986]], עמודים 118-119.}}, מפקד [[אוגדה|דיוויזיית]] הצנחניםהאוויר ה-7. על מנת לחדור את כיפות הבטון הכינו מהנדסי הוורמאכט [[מטען חלול|מטענים חלולים]] מיוחדים. הכוח שנבחר למשימה היה בן 500 צנחנים וכונה כוח הסער של קוך, על שם מפקדו האופטמן ([[סרן]]) וולטר קוך. קוך עצמו, נבחר לפקד על הפעולה בידי שטודנט והיטלר גם יחד{{הערה|1=ג'ון גאלבין, "'''היורדים לקרב'''", הוצאת [[מערכות]], [[1972]], עמודים 35-36.}}. מתוך הכוח הזה נבחרה [[פלוגה|פלוגת]] [[צנחן|צנחנים]] אשר הייתה מוכשרת גם כאנשי [[חיל הנדסה|הנדסה קרבית]] בפיקוד [[סגן]] רודולף ויציג נחות על גג המבצר ולהשתלט עליו. בצירוף של תכנון מדוקדק ומודיעין מדויק, וכן חוסר מוכנות מהצד הבלגי, בוצעה התוכנית של היטלר באופן מושלם ובהצלחה מוחלטת. בתחילה נחת כוח משימה ראשוני בפיקוד ויציג בדאונים על "גג" המצודה, ופוצץ את כיפות הבטון באמצעות מטענים חלולים, בהם השתמשו כדי להשמיד או לנטרל את ה"כיפות" בהן הותקנו [[תותח]]ים. אל מול עמדות ה[[מקלע]]ים השתמשו הצנחנים ב[[להביור]]ים. הבלגים הצליחו להשמיד את אחד הגשרים, ובכך מנעו את מעבר הכוחות הגרמנים, אך גם מעבר תגבורות להגנת המצודה{{הערה|1=ג'ון גאלבין, "'''היורדים לקרב'''", הוצאת [[מערכות]], [[1972]], עמודים 37-40.}}.

ב[[הקרב על מונטה קאסינו|קרב על מונטה קאסינו]] לקחה חלק [[דיוויזיית הצנחנים הראשונה (ורמאכט)|דיוויזיית הפאלשירמייגר ה-1]] כחי"ר רגיל. לאחר הפצצת [[מונטה קאסינו]] על ידי [[בעלות הברית]] נותרו חורבות רבות ששימשו כמעוזי הגנה מצוינים לפאלשירמייגר. עובדה זו סייעה להם לעמוד בפני הסתערויות חוזרות ונשנות מצד בעלות הברית. הם כונו בפי בעלות הברית "השדים הירוקים" ונודעו כמגנים עקשניים. בסופו של דבר הפאלשירמייגר נאלצו לסגת כדי להימנע מכיתור.