חומצה אצטית – הבדלי גרסאות

כבר בעת העתיקה היו ידועות תכונות של חומצה אצטית ב[[חומץ]] הנוצר מחשיפת [[בירה]] או [[יין]] לאויר. במאה השלישית לפנה"ס תיאר [[תאופרסטוס]] [[תגובה כימית|תגובות כימיות]] של חומץ עם מתכות שונות ליצירת [[פיגמנט]]ים שימושיים לצביעה, בין השאר צבע [[לבן]] מתגובה עם [[עופרת]] וצבע [[ירוק]] מתגובה עם [[נחושת]]. הרומאים נהגו לייצר [[דבש ענבים]] על ידי בישול חומץ בסירי עופרת. התגובה של החומצה האצטית בחומץ עם העופרת הובילה לשכיחות של [[הרעלת עופרת]] בקרב האריסטוקרטים הרומאים.

 

 

בראשית המאה העשרים, השימושים העיקריים של חומצה אצטית היו צביעת בדים וייצור [[אצטט]]ים. לאחר [[מלחמת העולם הראשונה]] עלתה מאוד הדרישה לאצטטים אורגניים, לצורך ה-Lacquer הכולל [[ניטרוצלולוזה]], ובעקבות זאת עלתה הדרישה לחומצה אצטית. רוב החומצה האצטית יוצרה אז מ[[עץ]]. למשל, עד שנת 1928 בארצות הברית יוצרה חומצה אצטית רק מעץ. בעקבות הגידול בצריכת החומצה האצטית, הייתה תנופה גדולה בפיתוח שיטות הייצור הסינתטיות, המבוססות על הפיכת [[אצטילן]] ל[[אצטאלדהיד]] בתהליך של הידרציה וחמצון האצטאלדהיד לחומצה אצטית{{הערה|Vanadium Catalysts in Acetic Acid Manufacture, Vancoram Review, 2 : 90-91 (1931)}}. שיטה להפיכת [[אצטילן]] ל[[אצטאלדהיד]] בעזרת [[כספית]] כ[[זרז]] הומצאה על ידי [[נתן גרינשטיין]] בשנת 1910{{הערה|[https://www.google.com/patents/US1044169 פטנט ארצות הברית 1044169], תאריך הגשה: 23 בינואר 1911, אתר גוגל פטנטים}} והוכנסה לשימוש תעשייתי בשנת 1916.