המצור על ירושלים (70) – הבדלי גרסאות

צפונה לעיר התחתונה היה שטח [[הר הבית]] ובו [[בית המקדש השני]]. שטח זה היה המקום המרכזי בירושלים בפעילותו ובחשיבותו היה [[בית המקדש]]. הורדוס הכפיל את שטחו של [[הר הבית]], וזה הפך למקדש הגדול ביותר ברחבי האימפריה הרומית. [[מקדש הורדוס]] היה מוקף ב[[סטואה|סטווים]] מפוארים ותוכו רוּצף וחוּפה בסוגי [[שיש]] יקרים ובזהב. הוא נישא עד לגובה של כ-70 מטרים מעל רחבת הר הבית, שאף היא הייתה גבוהה בהרבה מהעיר שתחתיה. המקדש והר-הבית נתמכו בחומות-תמך אדירות. בקצה המערבי של חומת הר-הבית הצפונית בנה הורדוס את [[מצודת אנטוניה]] שבפינותיה התנשאו ארבעה מגדלים גבוהים הצופים על פני השטח כולו. ובצלע הדרומי של ההר הקים הורדוס את [[הסטיו המלכותי]], ששימש גם למטרות ציבוריות. מפעל הבנייה הכביר התקדם אף בימי ממשיכיו של הורדוס עשרות שנים אחר מותו. בית המקדש שימש מוקד לאמונת [[עם ישראל]] והיווה את מרכז חיי הרוח. ההיערכות לקליטת [[עלייה לרגל|עולי הרגל]] והמון האדם שפקד את העיר, כללה בין היתר: סלילת דרכים, בניית שווקים, אספקת מים והכשרת מקומות אירוח. לקראת סוף ימי הבית השני, ככל שגברה העלייה לרגל, כך עלתה חשיבותה של ירושלים והיא הפכה לאחת הערים הגדולות באימפריה הרומית.

אופיים של הנציבים הרומיים בתקופה שקדמה לפרוץ "[[המרד הגדול]]" ונטייתם לטובת האוכלוסייה הסורית-הלניסטית במחלוקות עם האוכלוסייה היהודית בתחומי ארץ ישראל, וכן סחיטת הכספים אותה הפעילו על האוכלוסייה היהודית ופגיעתם ברגשות הדתיים שלה – דרדרו את יחס המרות של האזרחים היהודים, וכשהאחרון שבהם, [[גסיוס פלורוס]], ערך טבח באוכלוסייה היהודית בירושלים, ואף ניסה לגזול את כספי המקדש, החלה התמרמרות כללית בקרב הציבור היהודי, שהפכה להתקוממות ראשונית בירושלים. היה זה הניצוץ שהבעיר את [[המרד הגדול]] בשנת 66 לספירה.

בעיר הוקמה מנהיגות יהודית מאורגנת. ו[[יוסף בן-גוריון]] עם הכהן הגדול לשעבר [[חנן בן חנן]] מונו למפקדי המרד בירושלים. הקבוצות הפוליטיות של המורדים ניהלו קרבות זו מול זו. הנהגת העיר התפצלה לשני מחנות עיקריים; האחד – יוסף בן-גוריון ו[[חנןוחנן בן חנן]], שעבדו בשיתוף פעולה עם [[כהן גדול|הכהן הגדול]] לשעבר [[יהושע בן גמלא]] וה[[תנא]] ו[[נשיא הסנהדרין]] [[רבן שמעון בן גמליאל הזקן]]. הנהגה זו אופיינה במתינות ונקטה במדיניות כפולה: היערכות למלחמה ובד בבד נִטרול המורדים הקיצוניים, בתקווה שעל ידי-כך יוכלו לבוא בהמשך להסכם שלום עם הרומאים. המחנה השני היה מחנה הקנאים בראשותו של [[אלעזר בן שמעון]], שתחת ידו היה שלל מלחמה רב שתפס בעת נסיגתו של קסטיוס גאלוס. המונים מתושבי הארץ שנושלו מאחוזתם וברחו מהצבא הרומי הכובש, באו ועלו לירושלים. הבורחים לא נתנו אֵמון בהנהגה המתונה והצטרפו אל הקנאים.{{הערה|מלחמת היהודים, ב, 564.}} בין הפליטים נמנה גם [[יוחנן מגוש חלב]], שזיקתו הקיצונית הוסיפה רבות לעיצוב הקבוצה הקנאית בעיר.

טיטוס עבר בין שורות הפועלים והאיץ בהם למהר ולסיים את המלאכה. בכ"ט באייר, לאחר כשבועיים ומחצה (17 יום), עבודות הבנייה הסתיימו והסוללות עמדו על תִלן.{{הערה|מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יא, סעיף 466.}} עוד באותו היום, העלה טיטוס את מכונות המלחמה על הסוללות. בעוד המכונות מתקדמות עם החיילים על הסוללות אל עבר מצודת אנטוניה, ירד יוחנן אל המנהרות והצית אותן על תכולתן. קורות העץ שהחזיקו את גג המנהרות נאכלו מהאש, וכל מה שעמד על המנהרות התמוטט, כולל הסוללות ומכונות המלחמה שקרסו בקול רעש אדיר אל החלל שנפער תחתיהן. התכסיס הנועז שהוריד לטמיון בין רגע את עבודת העמל הרבה, היווה הפתעה קשה לרומאים ודיכא את רוחם.{{הערה|מלחמות היהודים, ספר ה, פרק יא, סעיפים 472-469469–472. במקור אצל יוסף בן מתתיהו נאמר כי המנהרות נחפרו רק עם קירוב מכונות המלחמה אל הסוללות, ועד שהועלו המכונות כבר הסתיימה המלאכה והוצתו המנהרות. אך תמוה לומר שיוחנן הספיק את כל מבצע זה בפרק זמן כה קצר. הנכתב בגוף הערך הוא על פי [[גרשון בר-כוכבא]], '''מקדש בלהבות''', [[הוצאת קורן ירושלים#ספרי מגיד|ספרי מגיד, הוצאת קורן]], ירושלים, 2014, עמ' 66–70.}}

כדי להבטיח את כיבוש מצודת אנטוניה ריכז טיטוס את מכונות המצור והירי של ארבעת הלגיונות שלו בגזרה זו. בנוסף הוא הציב כוח אבטחה חזק של חיילים שניצבו שורות שורות לפני סוללות המצור תוך שהם מסוככים עליהן, ובכך מנע מהלוחמים בפיקוד יוחנן מגוש חלב להגיע עד הסוללות, או אף להתקרב מספיק כדי להשליך לעברן [[לפיד]]ים ולהצית אותן. אלו האחרונים אמנם ניסו לתקוף ולהצית את הסוללות, אך המערך הרומי המאורגן שהגן עליהן בעיקשות אילץ אותם לסגת.{{הערה|מלחמות היהודים, ספר ו, פרק א, פסקה ג, סעיפים 13–23.}}.

משנכשלה ההעפלה אל מצודת אנטוניה והר הבית, נערכו הרומאים לתוכנית חדשה. אל המתקפה הבאה, שנועדה לאפשר את עליית הכוחות אל [[הר הבית]], נערכו הרומאים במשך יומיים. בליל ה' בתמוז, שעתיים לאחר חצות, חדר כוח משימה קטן נבחר בן 25 לוחמים דרך הפרצה בחומה הישנה של אנטוניה. רוב הכוח נמנה עם חיילי [[הלגיון החמישי מקדוניקה|הלגיון החמישי]], ועמם נלווה נושא הנס של הלגיון ([[נס הלגיון|אקוויליפר]]) והחצוצרן ([[קורניקן]]). הכוח התקדם בעלטה אל הזקיפים היהודים שנמנמו בעמדתם, טבח בהם והשתלט על החומה החדשה. החצוצרן שבכוח המשימה הריע, וטיטוס בלוויית מפקדים לגיונרים נבחרים רבים עלו בעקבותיהם אל החומה.{{הערה|[[מלחמת היהודים]], ספר ו, פרק א, פסקה ז, סעיפים 68–70. [[ישראל שצמן]], בהערה על פסקה 68 מציין כי ברור הדבר שפעולה זו נעשתה בתיאום ובתכנון מראש עם הפיקוד הצבאי, כפי המשתמע מהמשך דברי יוסף בן מתתיהו, ובהתאם לרעיון שהעלה טיטוס מראש בנאומו.}} במקביל הסתנן אל הר הבית כוח רומי נוסף דרך המנהרות שחפר יוחנן.{{הערה|[[מלחמת היהודים]], ספר ו, פרק א, פסקה ז, סעיף 71. בהערתו על פסקה זו, חוכך [[ישראל שצמן]] האם במקור חפר יוחנן את המנהרות כבר מתחת לפני הר הבית; או שמא חפר יוחנן רק החל מתחת לשטח אנטוניה, ואילו הרומאים כאן השתמשו המעבר תת קרקעי שהיה קיים בין הר הבית לאנטוניה ושנחפר על ידי הורדוס, כנזכר ב[[קדמוניות היהודים]], ספר טו, פסקה 424.}}

לנוכח רוח הלחימה היהודית העזה, החליט טיטוס לחזור לשיטת הסוללות. לשם כך היה צריך להרוס לגמרי את שרידי אנטוניה עד היסוד.{{הערה|[[מלחמת היהודים]], ספר שישי, פרק ב, פסקה א, סעיף 93.}} לאחר עבודה מאומצת בת שבעה ימים הושלמה המשימה ואנטוניה התמוטטה עד היסוד.{{הערה|[[מלחמת היהודים]], ספר שישי, פרק ב, פסקה ז, סעיף 149.}}

מדברי [[יוסף בן מתתיהו]] נראה לכאורה כי תכנון מערכה זו של מיטוט אנטוניה וסלילת הדרך להר הבית היה ביום [[י"ז בתמוז]], יום שבו הופסקה הקרבת [[קורבן התמיד]];{{הערה|[[מלחמת היהודים]], ספר שישי, פרק ב, פסקה א, סעיף 93–94. ואם כן סיום המלאכה, שארכה שבעה ימים, היה בכ"ג בתמוז. ראו אצל ישראל שצמן, בהערתו על מלחמות היהודים בתרגום אולמן, ספר ו, פרק ב, פסקה ז, סעיף 149, ירושלים 2009, עמ' 526, וכן אצל [[גרשון בר-כוכבא]], '''מקדש בלהבות''', [[הוצאת קורן ירושלים#ספרי מגיד|ספרי מגיד, הוצאת קורן]], ירושלים, 2014, עמ' 79.}} לדעת [[ישראל שצמן]], מתוך מרווח הזמן שעד י"ז בתמוז ובכפוף לדברי יוסף בן מתתיהו, ניתן לשער שתכנון המשימה היה מוקדם יותר, וביום י"ז בתמוז הסתיימה המשימה.{{הערה|ישראל שצמן, בהערתו על מלחמות היהודים בתרגום אולמן, ספר ו, פרק ב, פסקה א, הערה 94, ירושלים 2009, עמ' 520. אמנם ראו גם בפסקה ז, סעיף 149, ובהערת שצמן שם. מדברי יוסף בן מתתיהו אלה האחרונים ניתן גם להניח שהמלאכה שארכה שבעה ימים (ושהסתיימה אולי בי"ז בתמוז), הייתה רק מיטוט יסודות אנטוניה, ואילו סלילת הדרך להר הבית נמשכה עוד לאחר מכן.}} כך או כך, ציון תאריך זה אצל יוסף בן מתתיהו, יש הרואים בו את כוונת דברי [[חז"ל]] כי ב[[שבעה עשר בתמוז]] "הובקעה העיר",{{הערה|{{בבלי|תענית|כח|ב}}.}} כשהכוונה בזה לחומת הר הבית המאוחדת עם המצודה.{{הערה|[[גרשון בר-כוכבא]], '''מקדש בלהבות''', [[הוצאת קורן ירושלים#ספרי מגיד|ספרי מגיד, הוצאת קורן]], ירושלים, 2014, עמ' 79}}; {{אוצר החכמה|אברהם קוסמן|על חומותיך ירושלים|176218|[[משפחה (שבועון)|משפחה]], מוסף תורני - קולמוס, 101, תמוז תשע"א, עמ' 11||עמוד=11}}; צבי גולדווג, [http://www.cityofdavid.org.il/article/%D7%9E%D7%94-%D7%94%D7%A7%D7%A9%D7%A8-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%97%D7%95%D7%A8%D7%91%D7%9F-%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%9E%D7%A1%D7%99 מה הקשר בין חורבן ירושלים למסי?], באתר עיר דוד.}}