החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה – הבדלי גרסאות

שנת 1944 נודעה כשנת "עשרת הניצחונות". בינואר הצליחו כוחות הצבא האדום לפרוץ את טבעת [[המצור על לנינגרד|המצור]] הגרמנית סביב [[לנינגרד]], לאחר כשנתיים וחצי של מצור. הצבא האדום יצא ל[[מבצע לנינגרד-נובגורוד]] והגרמנים נאלצו לסגת לגבולות [[אסטוניה]]. בראשית מרץ פתחה [[החזית האוקראינית הראשונה]] בפיקוד [[איבן קונייב]] ב[[מבצע דנייפר-קרפטי|מתקפת בזק באוקראינה]], שהפתיעה לחלוטין את הפיקוד הגרמני, וחדרה עמוק לשטח רומניה, לאחר שחצתה תוך כדי תנועה את הנהרות [[הבוג המערבי|בוג]], [[דנייסטר]] ו[[פרוט]]. במהלך החודשים אפריל ומאי השלימו ה"חזיתות" (קבוצות הארמיות) בפיקודם של פטרוב, מלינובסקי וטולבוחין, את שחרור דרום אוקראינה, ואת כיבוש [[חצי האי קרים]]. הארמייה הגרמנית שהגנה על קרים סבלה אבידות כבדות, ורק חלק קטן ממנה הצליח להתפנות מקרים בדרך הים. ביוני שוחררו השטחים שנכבשו על ידי צבא [[פינלנד]] בקרליה, והתקדמות הצבא האדום יצרה איום על [[הלסינקי]]. הממשלה הפינית החלה בגישושים לקראת שביתת נשק עם ברית המועצות וב-[[19 בספטמבר]] נחתם הסכם שביתת הנשק, במסגרתו הסכימה פינלנד לנתק את היחסים עם גרמניה, ולדאוג להוצאת כל הכוחות הגרמניים משטחה ([[מלחמת לפלנד]]). בהמשך חדרו כוחות סובייטיים לצפון מזרח [[נורווגיה]] והשתלטו על נמל [[קירקנס]] (Kirkenes) וסביבתו. בנוסף לכל זה, בתחילת יוני בעלות הברית [[הפלישה לנורמנדי|פלשו לצרפת]] והכריחו את גרמניה להקצות כוחות [[החזית המערבית במלחמת העולם השנייה|לחזית המערבית]].

 

 

ההתקדמות הסובייטית המהירה גרמה לצבא המחתרת הלאומנית בפולין (ה[[ארמייה קריובה]]) לפתוח ב[[מרד ורשה|התקוממות]], ולנסות להשתלט על בירת פולין, [[וורשה]], לפני בוא הצבא האדום. הפולנים ומקורות מערביים האשימו לאחר מעשה את סטלין בכך שהורה לכוחותיו לעצור את התקדמותם לכיוון וורשה, ולא לבוא לעזרת המורדים הפולנים, בכוונה תחילה, במטרה לאפשר לצבא הגרמני למחוץ את ההתקוממות בוורשה באין מפריע (במהלך דיכוי המרד נהרגו כרבע מיליון פולנים והעיר וורשה נחרבה). אולם המקורות הסוביטיים טוענים, שהסיבה העיקרית לעצירת התקדמות הצבא האדום בציר וורשה הייתה אובדן תנופת ההתקפה לאחר התקדמות רצופה של מאות ק"מ, והתקפת נגד רבת עוצמה, שהנחיתו כוחות שריון גרמניים על כוחות החלוץ הסובייטיים שהתקרבו לוורשה בראשית אוגוסט. וורשה נמצאה על הנתיב הקצר ביותר לגרמניה, ולכן הפיקוד העליון הגרמני החיש תגבורות חזקות לאזור זה, כדי לעצור את המשך ההתקדמות הסובייטית.