דגש קל – הבדלי גרסאות

אותיות בג״ד כפ״ת נדגשות בדגש קל בבואן בראש המילה, וכן בבואן אחרי שווא נח באמצע המילה. חריג לדגש קל בראש מילה, הוא מצב של מילים המחוברות ב[[מקף]]. למשל, אַחֲרֵי־'''כֵ'''ן, אַף־עַל־פִּי־'''כֵ'''ן. בראי השפה העברית, דינה של שורת מילים מוקפות, הוא כדין מילה אחת. לכן, ברצף המיליות אַף־עַל־פִּי־'''כֵ'''ן, האות כ' אינה נחשבת בתחילת מילה (כן), אלא באמצעה של מילה ארוכה המורכבת מכמה מיליות מוקפות (אף־על־פי־'''כ'''ן). מאחר שהאות כ' במילית כן, לא באה אחרי שווא נח, אלא אחרי הברה הנסגרת בתנועה פתוחה, האות כ' במילית כן, לא תקבל דגש קל. בשל הזיקה החזקה שבין מילים מוקפות, חלק מן הביטויים הללו נוטים להתחבר ב[[הצמדת מילים]] לכדי מילה אחת. וכך קיבלנו את אֵיפֹה (תולדה של אֵי־פֹה) ואת לְפִיכָךְ (תולדה של לְפִי־כָךְ), שתיהן ללא דגש קל.

 

אות בג״ד כפ״ת תהיה רפה, כלומר ללא דגש קל, אחרי [[תנועה (פונולוגיה)|תנועה]], ודגושה בדגש קל אחרי שווא נח ("אפס תנועה"). במקרא החוק הזה בא לידי ביטוי בכך שבג״ד כפ״ת רפות בכל פעם שהן באות אחרי [[שווא נע]] או תנועה. למשל: וּבַבְּהֵמָה֙ וּ'''בְכׇ'''ל־הָאָ֔רֶץ (ב' אחרי תנועה וכ' אחרי שווא נע). במקרא כלל זה רחב יותר וחל גם בראש מילה, אם המילה הקודמת מחוברת אליה (מוטעמת בטעם מחבר/משרת כגון "מרכא") ומסתיימת בתנועה. לעומת זאת, דגש קל יבוא אחרי [[שווא נח]], וגם בראש מילה אם היא פותחת משפט, או אם המילה הקודמת מסתיימת בעיצור, או אם היא מנותקת מהמילה הבאה לפניה על ידי טעם מפסיק מ[[טעמי המקרא], כגון "טפחא"].