שוק הכרמל – הבדלי גרסאות

בשנת [[1913]] בעת ביקורו ב[[רוסיה]], הציע [[ארתור רופין]], ראש [[המשרד הארצישראלי]], ליהודים [[ציונות|ציונים]] לקנות אדמות בעיר העברית ההולכת ונבנית. קבוצת יהודים עשירים קנו חלקות אדמה באזור רחוב הכרמל בתמורה ל-1000 [[רובל]] מתוך מחשבה, שיוכלו להוריש את הקרקע לצאצאיהם, לא מתוך כוונה לעלות לארץ ולהקים על אדמות אלו בתים. לאחר [[מהפכת אוקטובר]] [[1917]] נאלצה קבוצה זו להימלט מרוסיה וחבריה הגיעו לארץ ישראל בידיים ריקות. עשירים רוסים אלו, שכונו "פליטי רופין", מצאו עצמם חסרי כל רכוש למעט מגרשים אלו שבין [[רחוב אלנבי]] ו[[מנשייה (יפו)|מנשייה]]. בהיעדר יכולת להשתלב בשוק העבודה המקומי, שעסק בעיקר בעבודת כפיים, ביקשו להקים שוק, שיעסוק בסחר פירות וירקות. על אף התנגדויות רבות לרעיון, אישר להם ראש העיר [[מאיר דיזנגוף]] להקים לאורך רחוב הכרמל שוק קטן, אשר נחנך רשמית ב-[[1920]].

 

{{ציטוט|תוכן=בלי שים לב למשבר הכלכלי ולצמצום הפרנסה, העבירה העירייה אשתקד את השוק מקרן רחובות אלנבי ונחלת בנימין אל רחוב הכרמל, הרוכלים בעלי הסוכות הוכרחו לשלם לעירייה 20 לירות מצריות כל אחד עבור התקנת הסוכות החדשות. והנה, חלק גדול מהקונים לא עבר לשוק החדש, אלא נשאר בחלק רחוב הכרמל הקרוב ליפו, ועל יד שוק הכרמל צובאים יום-יום ערבים מהכפרים ומוכרים ירקות בלי כל חובת רישיון ומס של העירייה. מאין להם כל הוצאות, הם מוכרים בזול וגוזלים את לקוחותינו המעטים. והנשים הבאות לקנות בשוק מבכרות בכלל לקנות מאת הערבי, אפילו כשאינו מוזיל. חוץ מזה החלה העירייה מוציאה רישיונות גם לרוכלים, שאינם משלמים את הסכום ששילמנו אנו, ומעט הפרנסה מהחלק ע"י כך לחלקים קטנים, שיש בהם משום זה חסר וזה אינו נהנה.{{ש}}אם לא תחדל העירייה מלחלק רישיונות נוספים ולא תחייב גם את הערבים בתשלום מס, עומד מצבנו להיהרס לגמרי ונוספו עוד מחוסרי פרנסה ורעבים למשא על הצבור. ברגשי כבוד, אחד הרוכלים}}