יהדות רפורמית – הבדלי גרסאות

ב-1885, בתגובה להתקפות מצד הרב השמרן [[אלכסנדר קוהוט]] מחד וההומניסט הרדיקלי [[פליקס אדלר]] מאידך, יזמו [[קאופמן קוהלר]] ואידאולוגים אחרים את ניסוח [[מצע פיטסבורג]], הכרזת עקרונות בת שמונה סעיפים שתמצתה את הגות הרפורמה ביובל הקודם: הוצהר כי המצוות המוסריות בלבד מחייבות ואילו הטקסיות צריכות להימדד לפי הרלוונטיות שלהן כיום; נשללה הציפייה למשיח ולחידוש הקרבנות, ותחיית המתים ו[[שכר ועונש]] ב[[עולם הבא]] נדחו כאמונות שיובאו מדתות אליליות; הציוויים המתייחסים לכשרות, כהונה ועוד גונו כנוגדים את המגמה של התקדמות רוחנית בעולם, ותפישת ההתגלות הרפורמית הובעה באמירה שהחוקים בתורה שיקפו את ההבנה הפרימיטיבית של כותביהם את האמת האלוהית והיו יפים לזמנם. כמו כן הוצהר כי ישראל אינו עוד אומה, אלא אחווה דתית (למרות הניסוח, קוהלר הוסיף לעמוד על קיומו של עם ישראל, אך רק כ'ממלכת כהנים וגוי קדוש').{{הערה|שם=קוה|על קוהלר ועם ישראל, ראה: Dana Evan Kaplan, '''Platforms and Prayer Books: Theological and Liturgical Perspectives on Reform Judaism''', Rowman & Littlefield Publishers, 2002, עמ' 54 (להלן: '''Platforms'''){{כ}};יעקב אריאל, [http://americanjewisharchives.org/publications/journal/PDF/1991_43_02_00_ariel.pdf Kaufmann Kohler and His Attitude Toward Zionism: A Reexamination]}} אף כי המצע לא אושרר מעולם על ידי איחוד הקהילות או על ידי כלל רבני התנועה, שמספר ניכר מהם ניסה להתנער ממנו,{{הערה|מאיר, עמ' 270.}} הוא היה בעל השפעה עצומה ביובל השנים הבאות. ב-[[1889]] נוסדה אגודת הרבנים המרכזית (CCAR). בתקופה זו, שנודעה כ"רפורמה הקלאסית", התחזקה מאוד המגמה הרדיקלית באופן שהזכיר את העדה הברלינאית. בין היתר, כארבעים קהילות אימצו את רעיון "שבת שני" ביום ראשון, אף על פי שנוהג זה ספג ביקורת רבה מוייז ומנהיגים אחרים. קוהלר תמך בתחילה בעמדה קיצונית עוד יותר מזו של הולדהיים וכיוון להעביר כליל את יום המנוחה לראשון. לאחר מכן חזר ל"שבת שני" כתוספת, ולבסוף התנגד לכך לחלוטין.{{הערה|שם=שבת|על השבת ביום ראשון, ראה: '''[http://americanjewisharchives.org/publications/journal/PDF/1982_34_01_00_olitzky.pdf ?The Sunday-Sabbath Movement in American Reform Judaism: Strategy or Evolution]'''{{כ}}; '''Platforms''' עמ' 68-70.}} הוא ו[[אמיל גוסטב הירש]] היו ההוגים המרכזיים של התקופה. שניהם הושפעו ממחקר הדת ההשוואתית שניתח את מנהגי המזרח התיכון הקדומים ומצא מקבילות לחוקי הכשרות ולסממנים כמו תפילין ומזוזות. קוהלר תבע את סילוק אלה בתור טיהור היהדות מהשפעות של עבודת אלילים.

 

 

ב-1898 קם בגרמניה "איחוד הרבנים הליברלים", בהנהגת הרב [[היינמן פוגלשטיין]] שנחשב לרפורמי נחרץ. מעט פחות ממחצית מהמכהנים בקהילות בארץ הצטרפו אליו. כעבור עשור קידמו פוגלשטיין ושותפו הקרוב [[צזר זליגמן]] גם את "האיחוד ליהדות ליברלית", שנועד לפנות לציבור הרחב. האחרון כתב כי הם הונעו לפעולה על ידי הדומיננטיות של השמרנים בממסד הרבני ושאפו לייצג את "הליברלים באמת".{{הערה|Caesar Seligmann, '''Geschichte der jüdischen Reformbewegung''', Kauffmann, 1922. [http://sammlungen.ub.uni-frankfurt.de/freimann/content/pageview/118962 עמ' 156].}} ניסיון ליצוק תוכן ממשי למושג זה באמצעות מצע פשוט ונהיר נעשה עם פרסומם של "קווים מנחים" (Richtlinien zu einem Programm für das liberale Judentum) ב-1912. ההצהרה הייתה מתונה ומכלילנית, אך השפעתה הייתה מעטה. יוזמה להכניס לתוכה חיוב לשמור מצוות כמו [[ברית מילה]] ו[[שבת]], כדי שתהיה מקובלת יותר על כל הזרמים, הוכשלה ונקבע כי המצפון האישי הוא שיכריע. ב-1930 מנה האיחוד כ-10,000 חברים רשומים.{{הערה|Geschichte, עמ' 117-119; באותה סדרת ספרים, כרך 4, עמ' 90; מאיר, [http://www.jstor.org/stable/23503272 Caesar Seligmann and the Development of Liberal Judaism in Germany at the Beginning of the Twentieth Century].}}