הסכם שביתת הנשק עם איטליה במלחמת העולם השנייה – הבדלי גרסאות

תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מ הוספת קישור לברית צבאית
הסרת קישורים עודפים
שורה 3:
==רקע היסטורי==
[[קובץ:Galeazzo Ciano.jpg|שמאל|ממוזער|250px|[[גליאצו צ'אנו]], 1938]]
באביב [[1943]] היה מצבה הצבאי של [[איטליה]] בכי רע. לאחר התבוסות ב[[צפון אפריקה]] וב[[קרב סטלינגרד]] בהן איבדה איטליה מאות אלפי חיילים בשדות קרב רחוקים, במלחמה שנראתה כתואמת את המדיניות הגרמנית, ורחוקה מהאינטרס האיטלקי, הייתה איטליה עצמה בבירור מטרתם הבאה של [[בעלות הברית]] במלחמתם כנגד [[מדינות הציר]] שאיטליה הייתה חלק מהן. בין [[צ'רצ'יל]] ובין [[דווייט אייזנהאואר]] והפיקוד הצבאי האמריקני התגלעו חילוקי דעות. אייזנהאואר סבר כי יש להתרכז בהכנות ל[[הפלישה לנורמנדיה|פלישה לנורמנדיה]] בעוד שצ'רצ'יל סבר כי יש להתקיף את האויב באגפיו ולהחלישו, תוך שימוש בכוח ימי ואווירי, וזאת בטרם תבוא ההסתערות על המקום בו האויב חזק ביותר ומבוצר, חופה המערבי של [[צרפת]]. ב[[ועידת קזבלנקה]] בינואר [[1943]] הסתיימו חילוקי דעות אלו בהחלטה על כיבוש [[סיציליה]]. צ'רצ'יל ראה בסיציליה צעד ראשון לפלישה לאיטליה היבשתית גופא, דרך [[מצרי מסינה]], בעוד שאייזנהאואר לא רצה להתחייב למבצעים רחבים יותר, אך הסכים להשתמש בכוחות בעלות הברית שסיימו את המערכה בצפון אפריקה, לשם כיבוש סיציליה. בליל [[9 ביולי]] החל [[מבצע האסקי]] כיבושה של סיציליה, בכוח של למעלה משתי ארמיות של בעלות הברית, שהונחתו בדרומו של האי.
 
הרודן האיטלקי, [[בניטו מוסוליני]] היה מצוי בשפל אישי ופוליטי. ברור היה כי התבוסות שנחל צבא איטליה במלחמה ערערו מאוד את מצבו, ולאחר [[קרב סטלינגרד]] ו[[קרב אל עלמיין השני]] נראה היה כי איטליה, שזמן מה פסחה על הסעיפים, הימרה על הצד הלא נכון כאשר הצטרפה למלחמה לצידו של [[היטלר]]. מוסוליני ניסה להשאר בשלטון. הוא הדיח גורמים בממשלתו אותם ראה כבלתי נאמנים, אך לא יכל למנוע את התסיסה הפנימית. המלך [[ויטוריו אמנואלה השלישי]] עמד במגעים מזה זמן מה עם אישים כ[[פייטרו באדוליו]] באשר לשאלת הדחתו של מוסוליני, כאשר בתוך [[המועצה הפאשיסטית העליונה]] קמה אופוזיציה בדמותם של [[דינו גראנדי]], [[אמיליו דה בונו]] ו[[גלאצו צ'אנו]], שלושה מעמודי התווך של משטרו של מוסוליני בעבר.
 
הפלישה לסיציליה, והפצצה אווירית כבדה על [[רומא]] ב-[[19 ביולי]] [[1943]] היוו את נקודת המשבר, שממנה היה ברור כי זמנו של מוסוליני חלף. ב-[[24 ביולי]] [[1943]] כונסה המועצה הפאשיסטית העליונה, ולאחר ישיבה מרתונית שנמשכה כ-9 שעות, הצביעה על הדחתו של מוסוליני, בליל [[25 ביולי]]. למחרת היום ביקש מוסוליני להתקבל לראיון אצל המלך. עם הגיעו לארמון המלוכה, נאמר לו כי הוחלף במרשל [[פייטרו באדוליו]] וכי הוא נתון במעצר.
 
באדוליו, שהתקבל על דעת הכול כיורשו של מוסוליני, עמד בפני בעיות קשות ביותר. איטליה עדיין הייתה מחויבת רשמית להמשיך במלחמה לצידה של [[גרמניה]]. על אף שברור היה כי האינטרס האיטלקי מחייב התנתקות מברית הרסנית זו, כאשר צבאות בעלות הברית עומדות בפתחו של המגף האיטלקי בכוח צבאי, אווירי וימי, שאין לאיטליה כל דרך להתמודד עמו, הרי שברור היה גם כי ברגע שיבין היטלר כי הפור נפל, וכי איבד את איטליה כבת ברית, יורה על פלישת צבאותיו לאיטליה.
שורה 21:
באדוליו עדיין סבר כי ניתן להשיג תנאים טובים, תוך התמקחות על כניעתה של איטליה. הוא ביקש לשכנע את בעלות הברית להטיס כוח צבאי ניכר ולהנחיתו מצפון לרומא, על מנת למנוע את נפילתה בידי הגרמנים, וזאת בטרם יחתום על הסכם הכניעה, וכן דרש כי תינתן לו גישה לתוכניותיהן הצבאיות של בעלות הברית, וכל זאת בעוד שבאופן רשמי, מצויה איטליה במלחמה עם בעלות הברית וב[[ברית צבאית]] עם גרמניה.
 
ב-[[31 באוגוסט]] הגיע קסטלאנו לסיציליה, ונלקח לעיירה קאסיבילה שלייד [[סיראקוזה]]. עד מהרה הובהר כי הצדדים מחזיקים בעמדות קוטביות. קסטלאנו דרש כי תינתנה לו ערובות להגנת בעלות הברית על שטחה של איטליה מפני ה[[וורמאכט]] לאחר הכניעה, אך לא יכל לקבל אלא הבטחות כלליות, שכללו הצנחתה של אוגדה מעל [[רומא]]. בעלות הברית התעקשו כי פעולה זו תתקיים לאחר החתימה, ולא לפניה. לאור השוני בעמדות שב קסטלאנו ל[[רומא]]לרומא.
 
ברומא התקבל קסטלאנו אצל באדוליו, בנוכחות שר החוץ רפאלה גוואריליה. גוואריליה סבר כי יש לקבל את תנאי בעלות הברית. מפקדי הצבא הזהירו את באדוליו כי אין בידם לעצור את הגרמנים אם אלו יחליטו להתקדם לרומא, וכי יש לדחות את החתימה על הכניעה על מנת לנסות ולהיערך מבחינה צבאית. באדוליו לא הביע עמדה בפגישה זו. אחר הצהריים נפגש עם המלך, ובפגישה זו הוחלט לקבל את תנאי הכניעה.
שורה 37:
עוד באותו הלילה, ליל ה-[[3 בספטמבר]] החלה [[פלישת בעלות הברית לאיטליה]]. [[הארמייה השמינית של הצבא הבריטי]] חצתה את [[מצרי מסינה]] ונכנסה ליבשת האיטלקית, במבצע שכונה "[[מבצע בייטאון]]".
 
ההכרזה הרשמית על הכניעה נדחתה, בעוד המצב הצבאי סביב לרומא מחריף. ב-[[8 בספטמבר]] נראה היה כי אין כל אפשרות צבאית להנחתת דיוויזיה מוצנחת באזור רומא כפי שהובטח. "נשף המסכות" עומד היה להסתיים. משנראה כי אין כל סיכוי לנחיתת בעלות הברית ברומא מחד, ומאידך, לוח הזמנים למבצעי הפלישה של בעלות הברית בדרום איטליה, "מבצע אוואלאנש" לנחיתה באזור [[סאלרנו]] ו"מבצע סלפסטיק" לנחיתה באזור [[טאראנטו]] התקרב והלך, ושיתוף הפעולה של הכוחות האיטלקים באזור הפלישה נראה חיוני, הוחלט לצאת פומבי עם עובדת הכניעה. באותו היום הודיעו בשידורי הרדיו של ארצותיהם, בנפרד, באדוליו ואייזנהאואר על חתימת הסכם שביתת הנשק.
 
הצבא האיטלקי לא נערך לכניעה. רובם של החיילים והמפקדים לא קיבלו כל הוראות, ומשהתקרבו הגרמנים לרומא, ב-[[9 בספטמבר]] [[1943]] נמלטו באדוליו, ממשלתו והמלך אל [[ברינדיזי]], שם מצאו מפלט אצל בעלות הברית. ללא הוראות קרס הצבא האיטלקי, ולא גילה התנגדות לפולשים הגרמנים מצפון או לבעלות הברית בדרום. ב-[[11 בספטמבר]] הגיע הצי האיטלקי ל[[מלטה]] ונכנע שם לבעלות הברית.
שורה 47:
==תוצאות החתימה==
 
הסכם שביתת הנשק נתן אך גושפנקא למצב קיים, בו לא היה ביד איטליה להתנגד לגרמנים, או לבעלות הברית. הבלבול שנוצר בעקבות שביתת הנשק, והתמוטטות הצבא האיטלקי שבאה בעקבותיו, סייעו לגרמנים, כמו גם לבעלות הברית.
 
מה שנראה כרווח חשוב מן ההסכם, ההשתלטות על הצי האיטלקי, היה למעשה בעל תועלת מוגבלת לבעלות הברית. אוניית הדגל של הצי האיטלקי, "רומא", הושמדה בדרך אל מלטה, כשעל סיפונה 1,600 מלחים ומפקד הצי, שניספו. באוניות המערכה הכנועות לא נעשה כל שימוש, והן הוחזקו במשמורת ב[[מצרים]]. בכלי שיט קלים יותר - סיירות קלות ו[[צוללת|צוללות]] נעשה שימוש מסוים במלחמה כנגד צוללות גרמניות בים התיכון.