המלאך (ספר) – הבדלי גרסאות

בשנת 2016 זיכה הספר את מחברו ב{{ה[[הפרס הלאומי לספרים יהודיים|פרס הלאומי לספרים יהודיים}}]].{{הערה|[https://www.jewishbookcouncil.org/awards/njba-list NJBA Winners], Jewish Book Council}}

מרואן אשתו ובנם הצעיר הגיעו בסוף שנות הששים ללונדון להמשך לימודיו של מרואן. מסיבות שונות הם נאלצו לחזור למצרים אך מרואן המשיך להגיע ללונדון לעיתים מזומנות. ממכלול סיבות המפורטות בספר, ביניהן בצע כסף, צרכיצורכי אגו, ויצר הרפתקנות, הוא החליט למכור את שירותיו לישראל. הוא צלצל לשגרירות בלונדון וביקש לדבר עם נציג המודיעין שם. פעם אחת הוא נדחה בטעות על ידי הנספחות הצבאית בשגרירות אך בפעם השנייה, בסוף 1970, נוצר קשר בינו ובין שלוחת המוסד ומיד נקבעה פגישה בינו לבין סגן ראש השלוחה, דובי, במלון בלונדון. הפגישה עברה ללא תקלות וכבר במהלכה העביר מרואן מסמכי מודיעין יקרי ערך לאיש המוסד. למוסד היה ברור מהרגע הראשון כי המדובר במקור בעל נגישות חסרת תקדים ולאחר שורת דיונים הוחלט לגייסו ודובי, נקבע כמי שיפעיל אותו. דובי היה מפעילו הכמעט יחיד במשך 28 שנים, עד 1998, תופעה חסרת תקדים בעולם הריגול. כינוי המקור "המלאך" ניתן לו זמן מה לאחר שהחלה הפעלתו על שם גיבור סידרתסדרת פשע פופולרית באותה תקופה. החומר שהעביר הופץ בצורה זהירה ותחת כינויי מקור שונים כדי להסתיר את העובדה שמדובר במקור צמרת אחד. היחידים שקיבלו את כל החומר בצורה מרוכזת תחת שם קוד "חותל", היו ראש הממשלה, גולדה מאיר, שר הביטחון, משה דיין, הרמטכ"ל, חיים בר-לב ואחר כך מחליפו, דוד אלעזר, וראש אמ"ן, אהרון יריב ואחר כך מחליפו אלי זעירא. בכינוי "בבל" שיוחס למרואן בתקשורת הישראלית עד פרסום זהותו לא נעשה מעולם שימוש.

א. תפישת המלחמה המצרית: עד שמרואן החל להעביר את הפרוטוקולים של ישיבות הפורומים הביטחוניים המרכזיים במצרים, כולל ישיבות מטכ"ל והדיונים של סאדאת עם ראשי צבאו, היה ברור כי מצרים תתקשה לצאת למלחמה מבלי שהשיגה ציוד מסוים שיאפשר לה לחצות את התעלה ולהתקדם לעומק סיני. מהמסמכים שמסר, כמו גם מהפרוטוקולים של השיחות החשאיות בין הצמרת המצרית למנהיגי ברית המועצות, היה ברור מה נדרש בראיית המצרים כדי לצאת למלחמה: בראש ובראשונה כמויות גדולות של ציוד גישור וציוד אחר כולל אלקטרוני, מטוסי תקיפה ארוכי טווח שיוכלו לתקוף את בסיסי חיל האוויר בישראל (כפי שישראל תקפה את המצרים ב-1967), וטילים שירתיעו את ישראל מתקיפת מטרות בעומק מצרים, כפי שעשתה במהלך מלחמת ההתשה. לאחר מינויו של אלי זעירא לתפקיד ראש אמ"ן התקבעה באמ"ן ה"קונספציה" לפיה מצרים לא תצא למלחמה לפני שתשיג מטוסי תקיפה ארוכי-טווח וטילי "סקאד." כפי שמראה בר-יוסף במהדורה האחרונה של ספרו, בתחילת יוני 1973 הבהיר מרואן כי המצרים נואשו מהשגת המטוסים ולא רואים עוד בהשגתם משום תנאי ליציאה למלחמה. זמן קצר אחר כך מסר כי ברית המועצות הסכימה למכור טילי "סקאד" למצרים. מסיבות שאינן ברורות עד היום אמ"ן לא קיים דיונים על מידע חדש וקריטי זה שהצביע על כך ש"הקונספציה" כבר אינה רלבנטיתרלוונטית. זעירא כמו גם ראש ענף 6 האחראי על מצרים באמ"ן/מחקר המשיכו לדבוק בה ממש עד שהחלה המלחמה.

ב. תכניותתוכניות המלחמה המצריות: תכניותתוכניות המלחמה המצריות, תחת שם הקוד "גרניט", עברו שינויים מסוימים מאז מלחמת ההתשה אך במרכזן עמדו תמיד שני שלבים: בשלב ראשון חציית התעלה על ידי חמש דיביזיותדיוויזיות חיל רגלים וכוחות נוספים וכיבוש הגדה המזרחית של תעלת עד כשמונה קילומטר בעומק סיני, ובשלב שני פריצה של שתי דיביזיותדיוויזיות שריון וכוחות נוספים לעומק סיני. מרואן העביר לישראל במשך השנים את תכניותתוכניות המלחמה המקוריות, אלה ששכנו בכספת של כל מפקד דיביזיהדיוויזיה מצרית בחזית. בסוף אוקטובר 1972, כאשר סאדאת נתן הוראה לצבאו לצאת למלחמה מבלי להמתין למערכות נשק נוספות, השתנתה תכניתתוכנית המלחמה ותחת שם הקוד "הצריחים הגבוהים" נקבע כי יעד המלחמה המצרי יוגבל רק לשלב הראשון של תכניתתוכנית "גרניט" כדי שהכוחות הצולחים יישארו תחת מטריית המגן של מערך הנ"מ המצרי ממערב לתעלה. מרואן העביר גם את פרטי התכניתהתוכנית החדשה, אותה הסתירו המצרים מפני הסורים. אמ"ן הוציא מסמך ראשון על התכניתהתוכנית המוגבלת הזו רק רבע שעה לפני פרוץ המלחמה. בימים הראשונים של המלחמה אמ"ן התעלם ממידע זה והעריך את מהלכי צבא מצרים לפי התכניותהתוכניות הישנות שהיו כבר בלתי רלבנטיותרלוונטיות.

ג. ההכנות המצריות למלחמה: מרואן העביר דרך קבע את כל המידע הרלבנטיהרלוונטי על עסקות הנשק בין מצרים לברית המועצות. ברוב המקרים הוא מסר למפעיליו את חוזי הרכש המקוריים בין שתי המדינות. בהיותו ממונה על יחסי מצרים-לוב הוא גם העביר את כל המידע על הצטיידות חיל האוויר המצרי במטוסי תקיפה צרפתיים (שתוכננו במקור עבור חיל האוויר הישראלי) שהועברו למצרים דרך לוב. בנוסף הוא העביר גם את ספר סדר הכוחות של צבא מצרים, פרטים רבים על אימוניו למלחמה והערכות של גורמי הצמרת המצריים לגבי יכולתו של הצבא לעמוד במשימותיו.

ד. התרעות מלחמה: מסוף אוקטובר 1972, כאשר סאדאת החליט לצאת למלחמה בלי להמתין לציוד נוסף, דיווח מרואן באופן שוטף על הכוונה המצרית לצאת למלחמה. בתחילה, כפי שעולה מזיכרונותיהם של הגנרלים המצריים, סאדאת הורה לראשי צבאו לצאת למלחמה עד סוף 1972. מרואן העביר למפעיליו במוסד את פרוטוקול הישיבה בה ניתנה הוראתו של סאדאת. אחר כך, כאשר נעשה ברור לסאדאת שהצבא המצרי אינו מוכן עדיין, הוא המתין. כשגובשה תכניתתוכנית "הצריחים הגבוהים," באביב 1973, דרש סאדאת לצאת למלחמה באמצע מאי. מרואן וכמה מקורות מוסד אחרים במצרים דיווחו על כך ומרואן העביר את פרטי תכניתתוכנית המלחמה העדכנית, כולל מספר הדקות שבהן יימשך הריכוך הארטילרי, מספר המטוסים שיועדו לתקיפה, פרטי צליחת הכוחות ועוד. למעט כמה שינויים קטנים, התכניתהתוכנית שמסר מרואן באפריל בוצעה במדויק ב-6 באוקטובר.

כ-44 שעות לפני פרוץ המלחמה יצר מרואן, שהיה בפאריזבפריז, קשר עם מפעילו דובי, בלונדון, וביקש להיפגש בדחיפות עם ראש המוסד, זמיר, כדי לדבר על "הרבה כימיקלים" – מילת קוד למלחמה גדולה. כשהגיע ללונדון בבוקר, כפי שמתואר בספרו של בר-יוסף, נודע למרואן במקרה כי המלחמה תתחיל למחרת. בפגישה הארוכה שקיים עם זמיר בלילה שלפני פרוץ המלחמה הוא מסר לא רק על המלחמה העומדת לפרוץ למחרת אלא גם על כך שבפועל אין כוונה מצרית להתקדם לעומק סיני אלא רק להתבסס בתא שטח צמוד לתעלה. כאמור מידע זה הופץ אך לא נעשה בו שימוש במלחמה עצמה. מרואן לא טען כי המלחמה תיפתח ב"שש בערב" אלא כי היא תיפתח על פי התכניותהתוכניות שכבר מסר. במקור היא הייתה אמורה להיפתח ב"אור אחרון" (17:40 ב-6 באוקטובר) אבל ב-3 באוקטובר שונתה שעת ה"שין" כפשרה עם דרישת הסורים לפתוח במלחמה עם שחר. מרואן שעזב את מצרים יום קודם, לא ידע על כך.

ה. במהלך המלחמה ואחריה: כאשר ב-16 באוקטובר, בעיצומה של המלחמה, איים סאדאת בנאום בפרלמנט המצרי לשגר טילים על ישראל, מרואן יצא לפגוש את זמיר ודובי בפריז ושם מסר להם על כוונותיו של סאדאת והלכי הרוח בצמרת המצרית. מיד אחרי המלחמה יצאה גולדה מאיר לשיחות קריטיות בבית הלבן. קודם שיצאה מרואן נפגש עם זמיר שוב ומסר לו על עמדותיו של סאדאת לקראת המו"מהמשא ומתן שעתיד היה להיפתח. בעת המו"מהמשא ומתן על הסכמי ההפרדה עם הסורים, נועד מרואן לבקשת מפעיליו מהמוסד עם הנשיא אסד והעביר לישראל פרטים "מפי הסוס" על עמדות סוריה במו"מבמשא ומתן. הוא המשיך למסור מידע גם בשנים שלאחר המלחמה וכאמור הופעל על ידי המוסד עד 1998.

גם לפני המלחמה וגם אחריה לא עמדה כלל על הפרק האפשרות שמרואן הוא סוכן כפול. המידע שהעביר נבדק פעם אחר פעם על ידי המומחים באמ"ן ובמוסד ולא התגלו כל סימנים לכך שיש בו מימד הונאתי. גם זעירא בטח במקור הזה וערב המלחמה, כאשר נודע לו כי זמיר עומד לפגוש אותו, הוא דרש להיות הראשון שיקבל את המידע שיביא. כך גם היה. נראה כי תיאורייתתאוריית ההכפלה נולדה אצל זעירא בשנים שלאחר המלחמה כאשר היה צריך להסביר מדוע לא העביר התרעה כפי שהתחייב לעשות. חשוב לזכור כי מרואן לא נתפש כמקור המידע שייתן התרעת מלחמה. התרעת המלחמה הייתה צריכה להגיע מ"אמצעי האיסוף המיוחדים" שאמ"ן בנה לפני המלחמה ואשר היו בשליטתו האישית של זעירא. מסיבותיו הוא הוא החליט לא להפעילם אך נתן למקבלי ההחלטות להבין שהם פועלים ואינם מניבים חומר התרעתי. זעירא, שבזיכרונותיו ובראיונות שנתן ב-25 השנים האחרונות התעלם כליל מאחריותו האישית, בחר לבנות את תיאורייתתאוריית ההכפלה כדי להסיר את האשמה מעליו ולהטילה על המוסד שהפעיל את מרואן. לצורך זה, כפי שהסיק גם השופט תיאודור אור, זעירא גם הדליף ללא סמכות ורשות את שם המקור ובכך, במכוון או לא, הביא עליו את מותו. בספרו מציג בר-יוסף אחת לאחת את הטענות לפיהן מרואן היה כפול ומפריך אותן. אחת מהטענות האלה הועלתה על ידי העיתונאי [[רונן ברגמן]] בכתבה שפרסם בשנת 2005 ובה נראה הנשיא מובארק לוחץ את ידו של מרואן בטקס לציון יום השנה למלחמה במצרים. לטענתו של ברגמן, התמונה היא הוכחה ברורה לכך שמרואן היה כפול. כפי שבר-יוסף מתאר במהדורה החדשה של ספרו, בכיר עיתונאי מצרים ומי שהיה מקורבם של כל שליטיה מאז תחילת שנות החמישים, מוחמד חסנין הייכל, תארתיאר כיצד נכח בטקס, כיצד ראה את מובארק זועם על כך שמרואן היה שם, וכיצד נתן מובארק הוראה לסלק מיד את חתנו של נאצר מהטקס ומאדמת מצרים. בספרו של הייכל על שנות שלטונו של מובארק יש פרק שלם על מרואן ואף כי לא אמר זאת במפורש, ברור כי בכיר עיתונאי מצרים העריך כי מרואן היה אכן סוכן אמיתי של המוסד. בעקבות הוצאת הספר "המלאך" בערבית בקהיר החל במצרים דיון תקשורתי ער סביב השאלה לטובת מי פעל ולא מעט מהכותבים המצריים הרציניים קיבלו את הטענות המופיעות בספר.