קורבן (יהדות) – הבדלי גרסאות

הקורבנות מתחלקים כםגם על פי רמת קדושתם:

'''[[קודשים קלים]]''' – קורבנות שקדושתם קלה יותר: שלמים (של יחיד), פסח, בכור ומעשר. ניתן לשחוט אותם בכל מקום בעזרה, ובשרם נאכל על ידי הבעלים{{ביאור|1=במקרה של בכור הבעלים הם הכהנים, ומותר לתת מבשרו גם לאשת כהן, כמו [[תרומותתרומה ומעשרות(הלכה)|תרומה]].}}. זמן האכילה הוא יום ההקרבה והיום שלאחריו עד שקיעת השמש ("שני ימים ולילה"), פרט ל[[קורבן תודה]], שנאכל ליום ולילה, ו[[קורבן פסח]], שנאכל רק בלילה שלאחר הקרבתו, ליל ט"ו בניסן ("ליל הסדר").

ההבדל המהותי בין קודשי קודשים לקודשים קלים מתבטא בהלכות [[מעילה (הלכה)|מעילה]]: מי שמשתמש בבהמה שהוקדשה לקודשי קודשים (כאמור, עולה, חטאת או אשם, ושלמי ציבור) נחשב כמועל בקודשים, אלאלאחר אםשנזרק כןדמו מועל רק אם השתמש בבשר הקורבן לאחרשמיועד שנזרקלהישרף דמו, וכעת הבשר כבר הותרעל לאכילתגבי הכהניםהמזבח. לעומת זאת המשתמש בבהמה שהוקדשה לקודשים קלים אינו נחשב מועל בקדשים, ורק לאחר זריקת הדם חל איסור המעילה על ה[[#חלקי הקורבן|אימורים]]{{הערה| {{רמב"ם||מעילה|ב|א|ללא=שם}}-ו }}. הסיבה להבדל זה היא, שקודשי קודשים נחשבים מתחילה כמיועדים להקרבה, ורק לאחר זריקת הדם מתחדש ההיתר לכוהנים לאכול מן הבשר, ובכך פוקע ממנו איסור מעילה. לעומת זאת קודשים קלים אינם מוגדרים מלכתחילה כמיועדים להקרבה, ולכן לא נוהג בהם איסור מעילה בחייהם, ורק לאחר זריקת הדם, כשמתברר איזה חלקים מן הקורבן מיועדים להקטרה על המזבח ואיזה לאכילה, חל איסור מעילה על החלקים המיועדים למזבח.