אמנון (דמות מקראית) – הבדלי גרסאות

: כבר בתנ"ך מוצאים אנו סיפור המתאר איך נהפך החטא לתועבה, ואיך נרדף החוטא ומתייסר לא על ידי יצר הטוב החלש ורפה האונים, אלא על ידי יצר היופי שהוא רב עוצמה, אגרסיבי ורב-תחבולות. כוונתי למסופר בשמואל ב' פרק יג.: "ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות יפה ושמה תמר ויאהבה אמנון בן דוד" (פסוק א'). אם המקרא מעיד עליה שיפה הייתה, אין לנו כל ספק שיפה הייתה באמת, ואנו יכולים לתאר לעצמנו עד כמה קסמה לו תמר לאמנון בן דוד. רגע אחד לפני החטא עוד חשב אמנון בוודאי כי תמר היא המייצגת יופי שאין למעלה הימנו, הדר ותפארת. הללו מלאו אותו באהבה עזה כל כך שבגללה חטא ועשה אותה "נבלה … כאחד הנבלים" (פסוקים י"ב-י"ג). כל זה היה לפני החטא, אבל מיד לאחריו (פסוק ט"ו): "וישנאה אמנון שנאה גדולה מאוד, כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה". הוא שנא אותה עתה שנאה גדולה מאוד לא מחמת ייסורי מצפון שנתייסר בהם, אלא מחמת כך שפתאום ראה עד כמה איננה יפה, עד כמה כעורה היא ומאוסה היא. החטא היה לו תועבה. בגללו הוא בא לשנוא את עצמו – וממילא שנא אותה. לחטא השפעה מאזוכיסטית. אמנון שנא את עצמו והעביר את שנאתו לתמר העלובה על לא אשם בכפה. אותה תמר היפה להפליא – נהפכה בעיניו לסמל התועבה והשנאה. כל כך שנואה ומאוסה נעשתה בעיניו, עד שלא הסתפק בכך שקרא לה: "קומי לכי" אלא "ויקרא את נערו משרתו ויאמר אליו: שלחו נא את זאת מעלי החוצה ונעל הדלת אחריה" (פסוק י"ז) גם שמה של תמר חמודת נפשו נעשה לו לתועבה "את זאת"! – הוא אינו יכול להעלות את שמה על שפתיו, רגשות התועבה והטומאה המקיפים אותו, חונקים אותו, "ונעל הדלת אחריה"! – הוא נתקף פחד מפניה. רק לפני שעה אחת כה העריץ אותה וכה אהב אותה – והנה עתה כולו תיעוב מפניה.{{הערה|1=יוסף דוב סולובייצ'יק, על התשובה, ההסתדרות הציונית העולמית המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה (תשל"ה). עמודים 115-116}}