פיאודליזם – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
את כל עניין הפיאודליזם |
מ שוחזר מעריכות של 185.3.147.224 (שיחה) לעריכה האחרונה של Euro know |
||
שורה 1:
המונח '''פיאודליזם''' או '''החברה הפיאודלית''' משמש בשני מובנים שונים: במובן הרחב הוא מציין שיטה חברתית-פוליטית-דתית, שהתבססה ב[[אירופה]] במהלך [[ימי-הביניים]]. במובן הצר, הפיאודליזם מציין מערך של קשרי תלות וחסות
המונח "פיאודליזם" נטבע בדיעבד, בהכרזת [[האספה המכוננת הלאומית]] מה-[[11 באוגוסט]] [[1789]] בהכרזה כי "הרסנו לחלוטין את השיטה הפיאודלית".
המונח פיאודליזם מתייחס למערכת החברתית-כלכלית שהתפתחה במערב אירופה ב[[המאה ה-10|מאה ה-10]] בשטחים שהיו תחת שלטון [[השושלת הקרולינגית]], כלומר צרפת, גרמניה, איטליה ו[[ארצות השפלה]], וכן באנגליה שהושפעה מהן ובספרד.
המונח הוחל גם על מערכות חברתיות-פוליטיות דומות במקומות אחרים, בהם [[מצרים העתיקה]], [[רוסיה]], [[הודו]], [[סין (אזור)|סין]], [[יפן]] ו[[אתיופיה]]. בחלק מהמקומות ההקבלה רחוקה ומאולצת ואילו בחלקם, כמו ב[[יפן]] ו[[אתיופיה|באתיופיה]], הדמיון רב מאד.
==מקורות הפיאודליזם==
ב[[הקיסרות הרומית|קיסרות הרומית]] כבר היו יחסי תלות הדדית בין [[קשרי פטרון קליינט ברומא העתיקה|פטרון לבין קליינט]], עם [[שקיעת האימפריה הרומית]] והחלשות השלטון המרכזי, הקימו ה[[הסנאט הרומי|סנאטורים]] שלטון עצמאי בנחלותיהם (בעיקר בנחלות הרחוקות). הם היו השופטים של העבדים, שופטים של האנשים החופשיים בדרגים הנמוכים, אחראים על השיטור והיו בעלי שליטה על אלו שעיבדו את אדמתם, בין אם היו אלו עבדים ובין אם היו אלו אנשים חופשיים.
במהלך ה[[המאה החמישית|מאות החמישית]] ו[[המאה השישית|השישית]] התמזגה האריסטוקרטיה הגאלו-רומית עם האריסטוקרטיה הפרנקית. עקב השירות הצבאי המשותף בצבא הרומי, הייתה למשפחות האריסטוקרטיה השונות תרבות משותפת עוד קודם למיזוג ביניהן. ב-[[486]], אחרי [[קרב סואסון]], כבש [[כלוביס הראשון]] את [[ממלכת סיאגריוס]], כיבוש זה השלים את השתלטות ה[[פרנקים]] על [[גאליה בלגיקה]]. לא הייתה יותר טריטוריה גאלו-רומית עצמאית ועובדה זו הייתה זרז למיזוג בין האריסטוקרטיות השונות. האריסטוקרטיה (הממוזגת, אבל בעיקר הגאלו-רומית) שלחה נציגים הן לשירות הציבורי והן לשירות הדתי. כלומר היו פקידי ממשל בכירים ונושאי תפקידים במדרג הכנסייתי.
לפי מקורות בני אותה תקופה, הייתה ירידה באיכות הקרקע שנבעה מניצול יתר שלה בלי טיוב מתאים וכן מעזיבת איכרים את אדמותיהם בשל נטל המס. חלק מהאדמות שהופסק עיבודן הפכו לשדות מרעה. בשטחים שמצפון לאיטליה התרחש שינוי באופיים של אלו שעיבדו את הקרקעות. במקום עבדים (שהתייקרו) באו איכרים{{הערה|1=חלק מהעבדים נמכרו לסוחרי עבדים (ע"פ אורה לימור, יצחק חן, ראשיתה של אירופה: מערב אירופה בימי הביניים המוקדמים)}}, איכרים אלו באו במעמד של [[קולונאט|קולוני]], כלומר היו קשורים לווילה מסוימת והיו חייבים במס תוצרת לבעל הווילה וכן בימי עבודה לטובת נחלותיו, בתמורה היו פטורים מעול מסים ועבודות (אנגריה וליטורגיה). מעמד של קולונוס עבר בירושה, וכך בן של קולונוס נאלץ גם הוא להפוך לחקלאי שמעבד את השדות המשפחתיים. העבדים והאיכרים בני החורין היו נישאים בינם לבין עצמם ותוך דור-שניים נוצר טשטוש בין מעמד העבדים (שהשופט היחיד שלהם הוא בעל האחוזה) לבין מעמד בני החורין הזכאים להגיע למערכת המשפט של בני החורין. עבדים שקיבלו נחלות קטנות (בתוך הווילות) עיבדו אותן בחריצות רבה יותר מאשר כשהיו עבדים והרחיבו את שטחי העיבוד ליערות שבוראו ולשטחים שלא עובדו עד אז.
בנוסף לצמיתים שחיו ב[[מנסוס]] בתחומי האחוזה, היו גם איכרים חופשיים (liber homo או potentes) שגרו בכפרים ונחלות מחוץ לאחוזות.
==התפתחות היחסים הפיאודו-וסאליים==
במאות ה-6 וה-7 של ימי-הביניים, אחרי התפוררות [[האימפריה הרומית]], ובהמשך לתהליך נדידת השבטים הגרמאניים והשתלטותם על חלקים גדולים מאירופה המערבית. התפתחה מערכת יחסי תלות וחסות בין אנשים חזקים לבין בני-לווייתם.
להתפוררות השלטון המרכזי והצורך בביטחון אישי היו מספר סיבות, אחת החשובות בהן הייתה המלחמות בין בני [[השושלת המרובינגית]] שגרמו לכך שלא היה שלטון מרכזי שהיה יכול לקיים סדר ציבורי ולהבטיח את ביטחונם של התושבים. הרצון בביטחון גרם לאנשים לבקש חסות אצל מי שהיה יכול לספק הגנה. בתמורה העניק מבקש החסות שירות או מוצרים. מבקש החסות שמר על מעמדו כאדם חופשי, אולם היה ingenui in obsequio (אדם חופשי במערכת תלות){{הערה|1=להרחבה בנושא זה ראו [http://www.historyguide.org/ancient/lecture21b.html Feudalism and the Feudal Relationship] {{אנגלית}}}}.
השליטים ה[[קרולינגים]] ניסו להבטיח את נאמנות גדולי הממלכה אליהם בעזרת הפיכתם לוסאלים שלהם והענקת [[פיאודה]] (ריבוי של פיאודום) לוסאלים; כך הפכו יחסים וסאליים למרכיב מרכזי בשיטה הפוליטית במערב אירופה והטביעו עליה את חותמם.
אחת הסיבות להיווצרות דגם זה של שלטון, ונכונות השליטים לוותר על חלק מכוחם לטובת הוסאלים היה הבידוד היחסי של חלקים שונים של הממלכה. בידוד שנבע מכך שאירופה של אותה תקופה הייתה מיוערת ביערות-עד שהקשו על התחבורה, התקשורת והשליטה המרכזית. הוסאל ששלט על נחלה קטנה, שלט על שטח בר-שליטה ובעל דרכים פנימיות. את נאמנותו נתן למלך מרוחק שלעיתים היה צריך לנסוע ימים ארוכים על מנת להגיע לחצרו.
[[קרל הגדול]] כבש מרחבים גדולים, מטיפי הנצרות הגיעו לשטחים אלו והפיצו את הנצרות אבל לא היו בשטחים החדשים תשתיות שלטוניות, לא מנגנון גביית [[מס]]ים ולא הייתה תקשורת סבירה בינם לבין [[אאכן]], מושב המלך. לכן החליט קרל לתת כ[[בנפיקיום]] לאריסטוקרטיה הגבוהה ולאצילים נאמנים חלקות מתוך ממלכתו וזאת תמורת הבטחת נאמנות. קרל העניק לאציליו "[[הונור]]" (מ[[לטינית]]: honor, honoris) במשמעותו המקורית - משרה גבוהה{{הערה|1=''A Dictionary of Medieval Terms and Phrases,'' Christopher Corédon, 2004, D.S. Brewer, Cambridge, {{ISBN|1-84384-023-5}}}}, משרה שצמודה אליה נחלת אדמה עליה יוכל האציל להפעיל את סמכותו. נכסי הדלא-ניידי שהיו צמודים למשרה נקראו רס-דה-קומיטטו (res de comitatu) או בקיצור קומיטטוס (comitatus) או מיניסטריום (ministerium).
בהדרגה התחזקו הוסאלים לעומת האדונים שנזקקו לעזרתם. קשה היה לקחת פיאודום מידי וסאל שהפר את חובותיו, הן משום שהפיאודום הזה לא היה פיסת רכוש נייד אלא לרוב [[אחוזה]] אגררית, והן משום שהוסאלים חיזקו זה את זה נגד תביעות אדוניהם. הם הלכו והמעיטו את חובות השירות הצבאי שהוטלו עליהם למספר ימי שירות מוגבל בשנה, ואילצו את האדונים ברוב אזורי אירופה להתחייב להפקיד בידי היורש את הפיאודום שהוענק לאביו; כך הונהגה ירושה בפועל של הפיאודה. היסוד הרכושי והחומרי במערכת היחסים הפיאודו-וסאלית הלך והתחזק על חשבון הזיקה האישית שבין אדון לאדם הנאמן לו. אנשים הפכו לוסאלים של אחרים כדי לקבל פיאודה, ולרבים מן הוסאלים היו אדונים רבים. במקום פירמידה מסודרת של יחסי נאמנות אישיים התפתח סבך של יחסי נאמנות סותרים שהלכו ונחלשו. היו וסאלים שהיו חזקים מאדוניהם, וגם בכירים שהפכו פורמלית לוסאלים של פחותים מהם כדי לקבל פיאודה. השאלה באיזו מידה שימשה המערכת הפיאודו-וסאלית לביסוס שלטון מרכזי וייצובו ובאילו דרכים החלישה אותו נתונה במחלוקת במחקר.
בהדרגה עברו יחסי החסות והתלות שבין אדונים ווסאלים גיבוש וקיבלו לבוש משפטי. בסכסוכים שבין אדונים לוסאלים שלהם אמורים היו אדונים לקבל הכרעות בצוותא עם הוסאלים שלהם, שנחשבו לשווים אליהם מבחינת הסטטוס שלהם. מתוך הכרעות אלה ניסחו משפטנים למן המאה השתים-עשרה את [[המשפט הפיאודלי]]. הטקסים, הסמלים והמשפט הפיאודלי שרדו והאריכו ימים גם כאשר נדחקה השיטה הפיאודו-וסאלית ממעמדה המרכזי נוכח עלייתם של צבאות שכירים, משק כספים עירוני ומדינות ריכוזיות יותר.
==מאפייני הפיאודליזם==
ככינוי לשיטה חברתית שלמה, מציין הפיאודליזם סוג אחד של חברת [[איכר]]ים (חברה שרוב חבריה הם איכרים, אך אלה כפופים בדרכים שונות לאליטה מצומצמת החיה מפרי עמלם), שהתפתח באירופה במהלך המאות הראשונות לספירה. רוב החברות האגרריות בעולם היו חברות איכרים. איכרי אירופה היו ברובם המכריע [[אריסות|אריס]]ים, שחיו ב[[אחוזה|אחוזות]], וחלקם היו נתונים לשעבוד מחמיר יותר ונחשבו ל[[צמית]]ים.
פיאודליזם במובן המצומצם מציין את מערכת יחסי החסות הייחודית, שהתפתחה בקרב האליטה המערב-אירופית, אשר הפכה במהלך ימי-הביניים בהדרגה לאצולה יציבה ומובחנת; כדי למנוע בלבול עם פיאודליזם ככינוי לשיטה חברתית שלמה, משתמשים היסטוריונים במונח [[מערכת היחסים הפיאודו-ואסאלית]]. יחסי האדון וה[[וסאל]] היו סוג של [[קשרי פטרון קליינט ברומא העתיקה|יחסי פטרון-קליינט אישיים]], המבוססים על הדדיות: כוחו של האדון היה מותנה בנאמנותם ובתמיכתם של הוסאלים שלו, ואילו מעמדם של הוסאלים היה כרוך במידה רבה בעוצמתו של אדונם.
== פוליטיקה של רגשות בתקופה הפיאודלית ==
להבעת רגשות הייתה חשיבות רבה בפוליטיקה של
התקופה הפיאודלית. תקשורת בחיים הציבוריים בימי הביניים הייתה גדושה במעשים
והתנהגויות הפגנתיים. אנשים השתמשו בסימנים וסמלים על פי חוקים נוקשים,
בדרכים רבות, על מנת להביע את מעמדם, דרגתם ויחסם אחד כלפי השני. לפעולות אלה, שנראו לעיתים כטקסים או אף הופעות של ממש היו מטרה של שידור מסר ברור. ידידות
הופגנה בארוחות משותפות, עוינות באמצעות קללות ואף השלכת טינופת. המלך למשל הפגין
את נכונותו לצאת למלחמה באמצעות זעם, או את רכותו באמצעות דמעות בכי. גינונים רבים מתקופה זו עשויים להיראות כיום כרגשנות יתר, אך שירתו מטרה חשובה,
כאמור של העברת מסרים ברורים בין בעלי התפקידים והדרגות הקשורים אחד לשני.{{הערה|Gerd Althoff, "Ira Regis: Prolegomena to a History
of Royal Anger", in Barbara H. Rosenwein (ed.), Anger's past, (Ithaca
and London, 1998), p. 74.}}
כך למשל, קורבן מתאבל או כועס הזקוק לעזרה מאדונו בהשגת נקמה ייגש אליו בעצב, בבכי וביראת כבוד מתוך ניסיון לגרום לאדון
לכעוס. המטרות הרגשיות והפוליטיות הטמונות במחוות כאלה נועדו לעורר בשומע רחמים
כלפי הקורבן ולגרום לכעס כלפי תוקפיו. בנוסף, הן נועדו לעורר את כבודו של האדון
ולעיתים לגרום לו בושה על מנת שיפנה את כעסו כלפי אויבי הקורבן.{{הערה|Stephen D. White, "The Politics of Anger", in Barbara
H. Rosenwein (ed.), Anger's past, (Ithaca and London, 1998), p. 144.}} על אף שאנשים בוכים לא בהכרח הרגישו צער כפי שאנו מכירים אותו היום, הצגתו של עצב נחשבה
כמעשה פוליטי וכחלק מתהליך של הבעת דרישה פוליטית.{{הערה|Ibid, p. 147.}}
דוגמה לכך ניתן לראות בכרוניקה מאת סוגריוס
(1080-1151), אב מנזר סן דני מ-1122 ועד מותו, על חייו של לואי השישי, מלך צרפת בין השנים
1108-1137:
''"Feeling the force of numerous
complaints like these, the king set a day for taking counsel about them. We met
at Melun where many archbishops, bishops, clerics, and monks flocked together,
for Hugh had been more rapacious than a wolf in devouring their lands. They
cried out and threw themselves down at the feet of the king, against his will.
They begged him to keep that greedy robber Hugh in check and snatch away from
the jaw of the dragon their prebends, which the generosity of previous kings
had granted the servants of God in the Beauce, a land fertile in grain. They
prayed that he spare no effort in setting free the lands of the priests which,
in a like way, were the only ones freed from the burdens imposed by Pharaoh. They
pleaded that the king, as the representative of God, render free the part that belonged
to God, whose image he maintained and kept alive in his own person."''{{הערה|Richard Cusimano and John Moorhead, trans., The Deeds of
Louis the Fat of Suger (Washington, D.C.: Catholic University of America
Press, 1992), p. 86.}}
ניתן לראות כי נזירים וראשי כנסיות משליכים את
עצמם בבכי לרגליו של המלך בבקשת עזרה מפני אציל ששודד את אדמתם. לא רק זאת, אלא הם
גם מנסים לבייש את המלך בשני אופנים; ראשית, הם מזכירים את נדיבותם של המלכים
הקודמים שנתנו אדמות אלו לכנסיות. בכך הם רומזים שהוא פחות מן המלכים הקודמים שכן
הוא אינו מגן על אדמות אלו. שנית, הם רומזים כי הוא אינו מבצע את תפקידו כנציג
אלוהים, כיוון שאינו מגן על האדמות השייכות לאלוהים.
המניע מאחורי הבעת הרגשות והניסיון לעורר רגש
של [[חרפה]] או כעס באדם אחר, כרוך במושג הכבוד שהיה בעל חשיבות רבה בקרב אנשי התקופה.
בקרב אנשי קבוצת הכבוד, במקרה זה האצילים, הכבוד היה הבסיס לתביעות לגיטימיות
במסגרת הקבוצה, והחברים בקבוצת הכבוד דאגו כל הזמן לבסס את כבודם ולשמור עליו. כל
פרט בקבוצה היה תלוי באופן שבו העריכו אותו עמיתיו.{{הערה|טלי
שפר, "הבט אחורה בזעם: הפוליטיקה של הרגשות בימי-הביניים", ''זמנים'' 87 (2004), ע' 26-27.}} למוניטין
בעייתי הייתה משמעות פוליטית, מי שלא עמד על זכויותיו עלול היה למצוא את עצמו מחוץ
למשחק,{{הערה|שם, ע' 28.}}כלומר מחוץ לקבוצת הכבוד והמשחק הפוליטי. מכיוון שחרפה שהומטה על הווסל עשויה הייתה לדבוק גם באדונו, העדיף הווסל להדגיש את החרפה הכרוכה בהימנעות מהתגייסות של
האדון על פני פנייה לחסדיו.{{הערה|שם, ע' 32.}} לכן כאמור, הניסיון לעורר כעס או בושה באדון.
כך למשל, פונה הנרי השני מלך אנגליה לאציליו, על
פי הכרוניקה של ג'ורדן פנטום,{{הערה|Francisque Michel, trans., Chronicle of THE War Between
the English and the Scots in 1178 and 1174, by Jordan Fantosme, (London: J.B.
Nichols and Son).}}בניסיון לגייס אותם כנגד בנו.
''"When the father heard it, he was
sorry and angry, And swears his oath that wrongly it was ever thought, And said
to his knights: "Lords, now hear me. Never in my life was I so sorry. Rage
seizes my body, I am nearly mad."''{{הערה|Ibid, p. 9.}}
כלומר, נראה שימוש מצד המלך הנרי גם בצער וגם
בכעס, על מנת לעורר את אציליו לפעולה.
ניתן לראות אם כן כי לשימוש ברגשות ולפנייה אל הרגש היו חשיבות רבה בפוליטיקה של התקופה הפיאודלית. הפנייה הייתה בעיקרה מתוך ניסיון לעורר רגשות של כבוד וחרפה אצל שומעיהן, ולגרום לפעולה. זאת בשל החשיבות הגדולה שנתנו בני התקופה לכבוד, ובשל הרצון להימנע מהחרפה שעלולה להיות מוטלת עליהם.
== חובות האדון והווסאל ==
| |||